היסטורית הגאולה

ממוסמר אל הצלב

את האסירים הובילו למקום הצליבה והחלו לקשור כל אחד אל מכשיר העינויים. בעוד שני הגנבים נאבקו עם החיילים שקשרו אותם, ישוע לא התנגד. בייסורי-ציפייה הביטה אמו של ישוע במתרחש. היא עדיין קיוותה שבנה יעשה נס ויציל את עצמו. היא ראתה את ידיו הפרושות על הצלב, את ידיים היקרות לליבה, הידיים שתמיד הביאו ברכה, שלעתים כה קרובות ריפאו את החולים והעניקו להם בריאות והקלה מהסבל. SRHeb 116.4

אז הביאו את המסמרים ואת המקבת, וכאשר ניקבו המסמרים את גופו, התלמידים המזועזעים מהמחזה האכזרי, נשאו משם את גופה הרפוי וחסר הכרה של אמו של ישוע. SRHeb 116.5

ישוע לא הוציא מילת תלונה אחת מפיו. פניו החיוורות היו רגועות, רק טיפות גדולות של זיעה הופיעו על מצחו. ולא הייתה אף יד נדיבה אחת שנשלחה לנגב את זיעת המוות אשר הופיעה על פניו, ואיש לא אמר מילים של אהדה ונאמנות, אשר היו מסוגלות להרגיע את ליבו האנושי בשעה זאת. “הוא פסע גת לבדו”. מכל העם לא היה איש אחד אשר עמד לצידו. בעוד החיילים עושים את מלאכתם הנוראה, התפלל ישוע המיוסר על אויביו, “אבי סלח להם כי אינם ידעים מה הם עשים” (הבשורה הקדושה על-פי לוקס כ”ג:34). תפילתו זו של המשיח על אויביו הקיפה את כל העולם והתייחסה לכל חוטא, ולא משנה באיזו תקופה חי - בתחילת הזמן או בסופו. SRHeb 116.6

כאשר היה ישוע ממוסמר אל הצלב, הרימו כמה חיילים חסונים את הצלב, ובחדות ובגסות הורידו אותו אל הבור המוכן. פעולה זו גרמה לסבל ולעינוי נורא נוסף לבנו של אלוהים. אז התרחש מחזה נורא. ראשי הכוהנים, הסופרים והזקנים שכחו את מעמדם ואת תפקידם הקדוש, הצטרפו לאספסוף שלעג לבן אלוהים הגוסס ואמרו, “אם־אתה הוא מלך היהודים הושע נפשך” (הבשורה הקדושה על-פי לוקס כ”ג: 37). האחרים חזרו בלגלוג על הדברים האלה ואמרו זה לזה, “את־אחרים הושיע ואת־עצמו לא יוכל להושיע”. משרתי המקדש, החיילים המחוספסים, הגנבים הפחדנים התלויים על הצלב והאנשים האכזריים שהיו בקהל - כולם התאחדו בלגלוגם ובבוזם לישוע. הגנבים שנצלבו יחד עם ישוע סבלו פיזית בדיוק כמוהו, אולם אחד מהם, שהפך אכזרי יותר בגלל עינויו והתמסר לייאושו, התנהג בצורה מחפירה. בשומעו את לעג הכוהנים הוא קרא לעבר ישוע, “הלא אתה המשיח הושע עצמך ואתנו” (הבשורה הקדושה על-פי לוקס כ”ג:39). הגנב השני לא היה פושע מועד, וכאשר שמע את מילות הלעג של שותפו, “ויען האחר ויגער-בו לאמר הלא תירא את־האלהים כי ענשו ענשך: והנה אנחנו כמשפט כי לקחנו כגמול ידינו והאיש הזה לא־עשה מאומה רע” (לוקס 23:40, 41). אחר-כך, כאשר נפתח ליבו אל המשיח, פרץ אל תודעתו אור השמים. בישוע המוכה, זה שלעגו עליו ושנצלב על הצלב, הוא ראה את תקוותו היחידה, את המכפר שלו, והוא פנה אליו באמונה ובהשלמה, “זכרני־נא אדני בבאך במלכותך, וי אמר ישוע אליו אמן אמר אני לך כי היום תהיה עמדי בגן־עדן” (הבשורה הקדושה על-פי לוקס כ”ג:42, 43). SRHeb 117.1

מלאכי השמים הביטו בהשתאות באהבתו האינסופית של ישוע, אשר בעודו מתייסר וסובל סבל נפשי ופיזי נורא הייתה מחשבתו נתונה לאחר, והוא נטע אמונה בנפשם של החוזרים בתשובה. כשהחלו כוחות החיים לעוזבו ומותו התקרב, הוא הביע אהבה חזקה ממוות לאדם אחר. רבים מאלה שהביטו בתמונה המרשימה הזאת בגולגולתא התחזקו בזכותה בעתיד באמונתם במשיח. SRHeb 117.2

אויביו של המשיח חיכו בחוסר-סבלנות למותו. הם חשבו שבכך יקיץ הקץ על כל אותן שמועות בדבר הכוח האלוהי שלו ויגווע העניין בנסים שביצע. הכוהנים החמיאו לעצמם כשחשבו שמעתה לא יחששו עוד מהמחשבה על השפעתו של ישוע על האנשים. החיילים הקשוחים והאכזריים שמסמרו את גופו של ישוע אל הצלב היו עסוקים בחלוקת בגדיו ביניהם. הם התלבטו כיצד לחלק את מעילו שלא היו עליו תפרים. בסופו של דבר הם סיימו את הוויכוח בהטלת גורל. בהשראת אלוהים, כל זה בדיוק כבר תואר מאות שנים לפני המאורע עצמו, “מפני שכלבים הקיפו אותי, המון של רשעים סביבי, נוקבים את ידי ורגלי... מחלקים את בגדי, עבור בגדי הם מטילים גורל” (תהילים 21:17, 19). SRHeb 117.3