היסטורית הגאולה

העונש על עזות הפנים

תושבי בית שמש עבדו בשדותיהם כשהופיעו הפרות, רתומות למרכבה שעליה מונח ארון הברית. הם שמחו מאוד כשראו זאת. הם ידעו שיד אלוהים בדבר. הפרות גררו את המרכבה עם הארון עד לאבן גדולה ושם נעצרו. בני שבט לוי הורידו את ארון יהוה, ואת המרכבה, את הפרות שהביאו את הארון הקודש ואת הקורבנות ששלחו הפלשתים הקריבו לאלוהים. אחר-כך פנו האצילים הפלשתים בחזרה לאשקלון, וצרותיהם פסקו. SRHeb 100.4

תושבי בית שמש היו סקרניים לדעת מה הוא הכוח רב-העוצמה המסתתר בארון הזה, שבזכותו מתרחשים מעשי נסים רבים כל-כך. הם חשבו שהארון הוא בעל כוח מיוחד, שאינו תלוי באלוהים. אף אחד, מלבד אלה שמונו לכך במיוחד, לא היה רשאי להסיר את הכיסוי מהארון ולהביט בו.ידוע היה שמי שיעשה זאת מות יומת, כיוון שהיה זה כמו לראות את אלוהים עצמו. כמה כשפתחו אלה שלא יכלו לכבוש את סקרנותם את הארון, כדי לראות את המחבוא הקדוש, דבר שאפילו עובדי האלילים לא העזו לעשות, פנו המלאכים שליוו את הארון והרגו יותר בהם, יותר מחמישים אלף בני אדם. SRHeb 100.5

אנשי בית שמש נבהלו מן הארון ויראו מפניו, הם אמרו, “מי יוכל לעמד, לפני יהוה האלהים הקדוש הזה; ואל-מי, יעלה מעלינו. וישלחו, מלאכים, אל-יושבי קרית-יערים, לאמר: השבו פלשתים, את-ארון יהוה--רדו, העלו אתו אליכם”. תושבי קריית יערים הביאו את ארון אלוהים לביתו של אבינדב וקדשו את בנו לשמור עליו. במשך עשרים שנה נשארו בני ישראל תחת הכיבוש הפלשתי ובמשך הזמן הזה השלימו עם אלוהים וחזרו בתשובה על כל מעשי החטא שלהם. שמואל התחנן לאלוהים עבורם, ואלוהים שוב ריחם עליהם. כשהחליטו הפלשתים להילחם עם ישראל, נטע אלוהים בליבם פחד ואימה נוראית, ובני ישראל גברו עליהם בקלות. SRHeb 101.1

ארון יהוה נשאר בביתו של אבינדב עד שהוכתר דוד למלך ישראל. הוא כינס יחד “את-כל-בחור בישראל, שלשים אלף”, והלך להביא את ארון יהוה מביתו של אבינדב. בניו של אבינדב, עזה ואחיו, נשאו את המרכבה החדשה, ודוד וכל עם ישראל ניגנו בכל כלי הנגינה לכבוד אלוהים ופארו. “ויבאו, עד-גרן נכון; וישלח עזה אל-ארון האלהים, ויאחז בו--כי שמטו, הבקר. ויחר-אף יהוה בעזה, ויכהו שם האלהים על-השל; וימת שם, עם ארון האלהים”. עזה התרגז על השוורים שגררו את העגלה על שמעדו. הוא הביע חוסר אמון באל כשחשב שהוא, שהוציא את הארון מהארץ פלשתים, לא יוכל לדאוג לו עכשיו. המלאכים המלווים את הארון הכו בעזה על שהושיט את ידו לעבר הארון ברוגז ובחוצפה. “וירא דוד את-יהוה, ביום ההוא; ויאמר, איך יבוא אלי ארון יהוה. ולא-אבה דוד, להסיר אליו את-ארון יהוה--על-עיר דוד; ויטהו דוד, בית עבד-אדם הדתי”. דוד ידע שישנם חטאים בנפשו ופחד להכעיס אלוהים אם ינהג בעזות פנים כמו עזה. “וישב ארון יהוה בית עבד אדם, הדתי-- שלשה חדשים; ויברך יהוה את-עבד אדם, ואת-כל-ביתו”. אלוהים רצה שבני עמו יבינו שארון יהוה מביא אימה ומוות לאלה שעוברים על חוקיו, ובאותו זמן גם ברכה וכוח לאלה שמצייתים להם. כששמע דוד על הברכה השופעת שבה בירך אלוהים את בית עבד אדום ואת כל אשר היה לו, הוא החליט להביא את הארון לעירו. אבל לפני שהעז לשאת את הארון הקדוש, הוא קדש את עצמו לאלוהים וציווה על כל שליטי ארץ להימנע מעיסוקי היומיום ומכל דבר שעלול להסיח את דעתם מהמעשה הקדוש הזה. היה עליהם להתקדש כדי ללוות את ארון יהוה לעיר דוד. “וילך דוד, ויעל את-ארון האלהים מבית עבד אדם עיר דוד--בשמחה. .. ויבאו את-ארון יהוה, ויצגו אתו במקומו, בתוך האהל, אשר נטה-לו דוד; ויעל דוד עלות לפני יהוה, ושלמים”. SRHeb 101.2