היסטורית הגאולה

יוסף במצרים

כשהגיע הזמן המתאים החליטו אחיו של יוסף להרוג אותו, אבל אחר-כך נמלכו בדעתם וסיכמו ביניהם למכור אותו לעבדות, כדי שלא יוכל עוד להתנשא עליהם. הם חשבו שכאשר תישלל ממנו חירותו, הוא לא ידאיגם ולא יציק להם עם חלומותיו, וממילא כבר לא תהיה לו הזדמנות להגשימם במציאות. אבל אלוהים השתמש בתוכניתם זאת כדי להגשים את זו שממנה פחדו ושאותה רצו למנוע - את שליטתו בהם. SRHeb 56.4

הבורא לא זנח את יוסף בדרכו למצרים. המלאכים הכינו לו את הדרך ודאגו לו, החל מהיומיים הראשונים. פוטיפר, ראש השומרים של הפרעה, קנה אותו מיד הישמעאלים, ואלוהים היה לצידו במשך כל הזמן וגרם לו להצליח בכל אשר עשה. הבורא גם עורר אהדה ליוסף בליבו של אדונו והוא הפקיד את כל רכושו בידיו. “ויעזוב כל-אשר-לו, ביד-יוסף, ולא-ידע אתו מאומה, כי אם-הלחם אשר-הוא אוכל”, כיוון שעבור העברי, הכנת מזונו של המצרי עוררה סלידה וגועל. SRHeb 56.5

כשניסתה אשת פוטיפר לפתות את יוסף לסטות מדרכו הטהורה ולעבור על חוקיו של אלוהים, ובנוסף לכך גם לבגוד באדונו, הוא סירב לה בנחישות. תשובתו שיקפה את כוחותיה החזקים של יראת האל. אחרי דבריו על האמון הרב שיש לו בשליטו הוא קרא, “ואיך אעשה הרעה הגדולה, הזאת, וחטאתי, לאלהים.” בשום אופן אי-אפשר היה לשכנע אותו לזלזל בחוקיו של אלוהים ולסטות מדרכו הטהורה. SRHeb 56.6

אשת פוטיפר הדחויה האשימה את יוסף במעשה פשע מאוס שאותו לא עשה, אבל גם במצב זה יוסף לא אמר נואש. הוא ידע שאיננו אשם, הבין את צדקתו והמשיך לשים מבטחו באלוהים. והבורא, שתמיד עזר לו ותמך בו, לא זנח אותו גם הפעם. יוסף נעקד והושלך לבור כלא חשוך, אבל אלוהים הפך גם את הצרה הזו לברכה. הוא גרם למנהל בית האסורים לחבב את יוסף, ועד מהרה כבר היו כל הכלואים נתונים להשפעתו. SRHeb 57.1

סיפור זה מהווה דוגמה לכל הדורות החיים על-פני האדמה. אף-על-פי שהכול יכולים לעמוד בפני פיתויים, על כל אדם לזכור שהעזרה תמיד נמצאת לידו, ואלה שאינם מצליחים לעמוד בפני הפיתוי - אשמים בכך בעצמם. אלוהים תמיד יהיה לנו לעזרה, ורוחו - למגן. אף שאנו עלולים להיות מוקפים בפיתויים רבים ומגוונים, תמיד עומד לרשותנו מקור מיוחד שממנו אנחנו יכולים לשאוב את הכוחות כדי לסרב להם. SRHeb 57.2

עקרונותיו המוסריים של יוסף עמדו במבחן קשה מאוד. קשה מאוד לסרב לפיתוי שכזה, ורוב האנשים בדרך כלל מתפתים ונופלים. אבל יוסף סירב לכך בכל תוקף. הוא סבל למען שמירתם של כנותו ושל בתוליו, כיוון שאשת פוטיפר שניסתה לפתות אותו, נקמה בו על כנותו שאותה לא הצליחה לערער. היא האשימה את יוסף בפשע בזוי וגרמה לכליאתו. אך יוסף סמך על אלוהים והפקיד בידיו את כבודו ואת עתידו. למרות כל סבלו התברר, שהצרה הזאת סייעה בידו להתכונן לקבל מעמד משמעותי. אלוהים הגן על שמו הטוב של יוסף, שאותו ביקשה המעלילה חסרת הכבוד להשמיץ. הגיע הזמן שאותו קבע אלוהים, ושמשו של יוסף שוב החל לזרוח. אפילו בית-הסוהר הפך להיות למדרגה בדרך להתעלות בעזרת הבורא. טוהר הלב לעולם אינו נשאר ללא גמול. המגן שהגן על ליבו של יוסף היה יראת אלוהים, שבזכותה תמיד נשאר כן וצדיק עם אדונו ונאמן לאלוהים. SRHeb 57.3

אף-על-פי שיוסף רומם עד למעמד של שליט הארץ כולה, הוא לא שכח את אלוהים. הוא זכר שהוא רק נווד בארץ זרה, הרחק מאביו ומאחיו שגרמו לו לעצב כה רב. אבל יוסף האמין שאלוהים הוא זה שכיוון אותו בחייו ועזר לו להשיג את המעמד הגבוה והמשמעותי הזה במצרים. בעודו מכיר בתלותו באל, הוא ביצע במסירות את כל משימותיו בתור שליט הארץ המצרית. SRHeb 57.4

יוסף היה “באשר יהוה, אתו”. שום איום ושום דבר לא שכנעו אותו להתפתות ולסטות מדרכו הטהורה ולעבור על חוקיו של אלוהים. שליטתו העצמית, נאמנותו הבלתי-מעורערת וסבלנותו בדקות הקשות רשומות בדפי המקרא ומשמשות דוגמה לכל הדורות הבאים. כשהודו אחיו במעשה הפשע שלהם, סלח להם יוסף ברוחב לב והוכיח שאיננו כועס עליהם ועל האכזריות שבה נהגו בו בעבר. SRHeb 57.5