היסטורית הגאולה

פרק 13 - יעקוב והמלאך

(בראשית ל”ב:24- ל”ג:11)

יעקוב זכר את התרמית שבזכותה קיבל את הברכה שהייתה בעצם מיועדת לאחיו. כעת הוא פחד שאלוהים יאפשר לעשיו לקחת את חייו. מיואש, הוא התפלל לאלוהים כל הלילה. הראו לי שמלאך עמד מול יעקוב והראה לו את מעשיו הרעים באור אמיתי. כשפנה המלאך ללכת מהמקום, תפס בו יעקוב ומיאן לשחררו. בעיניים דומעות הוא התחנן בפני המלאך שלא יעזבו, באומרו עד כמה הוא מצטער על החטא אשר חטא ועל מעשיו השקריים, אשר בגללם נאלץ להיפרד ממשפחתו לעשרים שנה. הוא אף העז להזכיר את הבטחותיו של אלוהים ואת הסימנים שראה בזמן גלותו, שסימנו את יחסו הטוב והמיוחד של הבורא אליו. SRHeb 53.1

כל הלילה נאבק יעקוב במלאך בניסיון לשכנעו לברך אותו. נראה שהמלאך מנסה בכל כוחותיו לסרב לתפילותיו של יעקוב, בעודו מזכיר לו את כל חטאיו ומנסה להשתחרר מאחיזתו. יעקוב החליט למנוע מהמלאך ללכת, אבל לא תוך שימוש בכוחותיו הפיזיים, אלא בכוחות אמונתו החזקה. מתייסר ונכלם דיבר יעקוב על צערו, על צייתנותו ועל השלמתו, אך נדמה היה שהמלאך מתייחס לתפילתו באדישות-מה. המלאך היה יכול להשתמש בכוחותיו העל- טבעיים ולהשתחרר בקלות מידיו של יעקוב, אבל לא עשה זאת. SRHeb 53.2

כשראה המלאך שאינו מצליח לגבור על יעקוב, הוא החליט להפגין את כוחותיו המדהימים - הוא נגע בירך יעקוב ונקע אותה. אבל הכאב הפיזי לא גרם ליעקוב לשחרר את אחיזתו. הוא התכוון לקבל את ברכת המלאך, ולא היה די בכאב גופני כדי להסיח את דעתו מכוונה זו. רצונו של יעקוב לקבל את הברכה בדקות האחרונות של המאבק היה חזק יותר מאשר היה בהתחלה. עד לסופו של המאבק עם המלאך, עד שעלה השחר והתחיל יום חדש, אמונתו של יעקוב התחזקה וגדלה. הוא לא שיחרר את המלאך עד שזכה לברכתו. המלאך אמר ליעקוב, “ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך, כי אם-ברכתני. ויאמר אליו, מה-שמך; ויאמר, יעקוב. ויאמר, לא יעקוב יאמר עוד שמך--כי, אם-ישראל: פי- שרית עם-אלהים ועם-אנשים, ותוכל.” SRHeb 53.3