היסטורית הגאולה

פרק 59 - תום תקופת המבחן

תשומת ליבי הופנתה למועד שבו הסתיימה הכרזת הבשורה שלישית. בני עמו של אלוהים שרוחו שכנה בקרבם, השלימו את עבודתם והיו מוכנים לעמוד בפני שעת המבחן. הם כבר קיבלו את המלקוש ו” ימי רוחה מלפני אד ני” (מעשי השליחים ג’:20), וגם עדותו של אלוהים שבה לתחייה. האזהרה האחרונה הושמעה בכל רחבי העולם ועוררה זעם וחרדה בין אלה שלא קיבלו אותה. SRHeb 227.1

ראיתי מלאכים ממהרים הלוך ושוב. אחד מהם, אוחז בקסת דיו עשויה קרן, חזר מפני האדמה ודיווח לישוע המשיח כי משימתו הושלמה וכי עתה כל הצדיקים רשומים וחתומים. לאחר מכן ראיתי את ישוע משרת לפני ארון הקודש שבו עשרת הדיברות, זורק את המחתה, מרים את ידיו מעלה וקורא בקול רם, “נשלם”.אז הורידו כל צבא השמים את עטרותיהם בשמעם את הצהרתו, ‘’החומס יוסיף לחמס והטמא יוסיף להטמא והצדיק יוסיף להצדק והקדוש יוסיף להתקדש’‘ (ההתגלות כ’’ב:11). SRHeb 227.2

על כל אחד נגזר דין - מוות או חיים. בעודו ישוע המשיח משרת בקודש השמימי נעשה השיפוט: ראשית על הצדיקים שאינם חיים עוד ושנית על הצדיקים החיים. ישוע היה לכפרה של עמו ומחק את חטאיו, ובכך קומם את ממלכתו. מספר נתיני הממלכה הושלם. ‘’באה חתונת השה’’, ‘’ומלכותה ושלטנא ורבותא די מלכות תחות כל שמיא’‘ הוענקו לישוע המשיח וליורשי הישועה (ההתגלות י’’ט:7; דניאל ז’:27). מעתה ואילך אדון ישוע ימלוך כ ‘’אדון האדונים ומלך המלכים’‘ (ההתגלות י’’ט:16). SRHeb 227.3

כאשר יצא ישוע המשיח מקודש הקודשים שמעתי את קולות פעמוני הזהב אשר על מעילו. בעת שעזב את המקום אפף ערפל סמיך את הארץ. אין עוד מתווך בין האנושות לבין האלוהים שהעציבו. כשהיה ישוע מתווך בין אביו לבין בן האדם החוטא, הוא היה מרסן את כוחות הזדון. אולם מעתה והלאה שום דבר ואף אחד לא ישים עליהם רסן. השטן יקבל שליטה בלתי-מוגבלת באלה אשר לא חזרו בתשובה. SRHeb 227.4

בעוד ישוע המשיח משרת בקודש הקודשים לא יכול היה צבא השמים לשפוך מכות על עמי הארץ, אולם בגמר שירותו ותיווכו למען האנושות לא נשאר דבר אחד המסוגל לעצור את חרון אפו של האל. הוא ינחיתו על ראשיהם הגלויים של החוטאים שלא התחרטו על מעשיהם על כי דחו את הישועה וניאצו כל תוכחה. בשעת גזר הדין ההיא יחיו הצדיקים לעיני אלוהים ללא תמיכה של נציגם, ותיגזר מנת חלקו של כל אחד מהם ואף אדם יקר לא יישכח. SRHeb 227.5

ישוע התמהמה לזמן- מה בחדר החיצוני של המקדש, והחטאים, שהודו בהם בהיותו בקודש הקודשים, הונחו על השטן, בורא העוון, אשר עתיד היה לשאת את עונשו. (אין לייחס לייסוריו של השטן כפרה על מעשיה של אנושות. ראו פרק 29: ‘’על המשיח הונח רשע בני-אדם כי הוא הפך להיות ערבם ונושא כפרתם’’. אך היות שחטאיהם של אלה אשר קיבלו את קורבן המשיח התכפרו, זהו דבר מובן מאליו, שהשטן כבורא החטא יישא את העונש הסופי. הנה מה שכותבת על כך גב’ וייט בספרה ‘’המאבק הגדול’’: ‘‘ בעת השלמת עבודת הכפרה בקודש השמימי, חטאי ילדי אדוני יונחו על השטן בנוכחותם של אלוהים, של מלאכי המרום ושל הגאולים; הוא יוכרז אשם בכל הפשעים שגרם לבני-אדם לבצע’’(עמ’ 658) (הערת המחברים). SRHeb 228.1