היסטורית הגאולה

פרק 4 - הפיתוי והנפילה

(ספר בראשית פרק 3)

השטן לבש את צלם של נחש וחדר לגן העדן. באותה עת היה הנחש יצור נהדר בעל כנפיים, וכשהיה מתעופף מעל האדמה, זהר גופו כזהב. הוא לא עבר ממקום למקום על האדמה, אלא עף מעליה. הוא אכל את אותו מזון שאכל בן האדם - פירות שצמחו על העצים. כשהשטן הפך את עצמו לנחש, הוא התמקם על עץ הדעת טוב ורע והחל לאכול אט- אט את פירותיו. SRHeb 18.1

בדרך מקרה רחקה חווה מבעלה כשעבדו בגן. כשהבחינה בכך חשה במעורפל בסכנה, אבל הרגיעה את עצמה במחשבה ששום דבר לא מסכן אותה, גם אם בעלה איננו לידה. חווה חשבה שהיא חכמה וחזקה דייה כדי להבחין ברע ולהתנגד לו במקרה שתפגוש בו. היא שכחה את כל אזהרותיהם של המלאכים ולא שמה לב שהתקרבה לעץ האסור. בעודה בוחנת את פירותיו בסקרנות ובהתפעלות, ראתה חווה שהם נפלאים ושאלה את עצמה מדוע אסר עליהם אלוהים בהחלטיות לא רק לאכול אותם, אלא גם לגעת בהם. לרגע טוב מזה לא יכול היה השטן לקוות. כאילו קרא את מחשבותיה הוא שאל, “אף כי־אמר אל הים, ל א ת אכלו, מכ ל עץ הגן”? בצורה כזו, בחביבות וברכות ובקול מתנגן הוא החל את השיחה עם חווה הנדהמת. היא הייתה מופתעת מכך שנחש מדבר בקול אדם. הוא המשיך לשבח את יופייה המרהיב, ודבריו מצאו חן בעיניה. היא הופתעה מכך שנחש מדבר בקול אנושי כי ידעה שאלוהים לא העניק לו יכולת כזאת. SRHeb 18.2

סקרנותה של חווה גברה. במקום לנוס מיד מהמקום היא הקשיבה, מרותקת, לדברי הנחש. היא אפילו לא חשבה שהדובר מולה הוא האויב המסולק מהשמים המשתמש בדמותו של הנחש כמתווך. היה זה השטן עצמו שדיבר איתה, ולא הנחש. דבריו של הנחש הקסימו את חווה והחניפו לה. אם הייתה פוגשת אישיות מרשימה, שדומה למלאכים, או לפחות משהו שמזכיר אותם, הייתה נרתעת. אבל הקול המוזר הזה לא גרם לה לרצות ולחזור אל בעלה כדי לשאול אותו מדוע מישהו זר פונה אליה ומדבר איתה. במקום זאת החלה חווה להתווכח עם הנחש, ובעודה עונה על שאלתו אמרה, “מ?רי עץ־הגן נ אכל. ומ?רי העץ אשר בתוך־הגן, אמר אל הים, ל א ת אכלו ממנו, ול א תגעו בו; פן־תמתון.” השיב לה הנחש, “ל א־מות תמתון. כי י רע אל הים, כי, ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאל הים, י דעי טוב ורע.” SRHeb 18.3

השטן ניסה לשכנע את חווה שכשיאכלו, היא ובן זוגה, פרי מהעץ האסור, יזכו בידע עמוק ומקיף מזה הקיים בהם עתה. זו היא אחת השיטות האהובות ביותר על השטן שבה השתמש מאז נפל מהשמים - לעורר במוח האנושי סקרנות ורצון עיקש לחדור אל המסתורין העצום של אלוהים הכול-יכול, לא להסתפק במה שגלוי, ולהתייחס בבוז למצוותיו. בעודו מפתה את האנשים לא להקשיב לדבריו ולחוקיו של אלוהים, השטן מנסה לשכנע אותם שכאשר יעברו על חוקיו של אלוהים, יוכלו להגיע אל תחום הידע הבלתי-מוכר עד כה. אבל כל אלה הם רק שקרים עלובים והשערות מפוקפקות, ולא יותר מכך. בעודם לא מסוגלים להבין את אשר אלוהים גילה, בעודם מנסים להשיג חוכמה שאינה תלויה באלוהים, בעודם מזלזלים בחוקיו, בני האדם מנסים לגלות את מה שהאל רוצה להסתיר מבני תמותה רגילים. מוקסמים מרעיונות ההתפתחות, נדהמים מהפילוסופיה הריקנית, הם נמצאים בחושך מוחלט, מגששים את דרכם אל האמת. הם לומדים כל הזמן, ואף פעם אינם מסוגלים להגיע אל האמת. SRHeb 18.4

אלוהים לא רצה שבני הזוג הטהורים האלה ידעו מהו רוע. הוא נתן להם את כל הטוב, והסתיר את הרע. בעודה מאמינה למילותיו החכמות, כפי שנשמעו לה, של השטן, “ל א־מות תמתון. כי י דע אל הים, כי, ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאל הים, י דעי טוב ורע.” - ראתה חווה את אלוהים כשקרן. השטן שכנע אותה בחוצפתו, שאלוהים שיקר לבני האדם כדי שלא יוכלו לגלות את סודותיו, ושלעולם לא יוכלו להיות שווים לו. אלוהים אמר שאם יטעמו את הפירות האלה, מות ימותו. והנחש אמר, “ל א־מות תמתון.” SRHeb 19.1

המסית והמדיח הבטיח לחווה שכאשר תאכל בעצמה מפרי העץ הזה, תהפוך להיות חכמה כמו אלוהים עצמו. הוא הצביע על עצמו ואמר שהוא כבר אכל רבים מהפירות הללו, והתברר שהם בלתי-מזיקים לחלוטין, ונוסף לכך הם בעלי טעם נפלא וגורמים להתרוממות הרוח. בשל הסגולות הנהדרות של הפירות האלה, שמסוגלים להקנות לטועם אותם חוכמה וכוח, סיפר השטן, אסר אלוהים על בני האדם לא רק לטעום אותם, אלא גם לגעת בהם, כיוון שידע את טבע הפירות. הנחש טען, שבזכות הפירות האסורים האלה הוא קיבל את יכולת הדיבור. הוא רמז לחווה שאלוהים לא יבצע את אשר אמר, ושמילותיו הן איומים בלבד שכוונתם רק להפחיד את בני האדם ולהרחיקם מהטוב הזה. עוד אמר השטן לחווה שהיא ובן זוגה לא ימותו כיוון שאכלו את פירותיו של עץ החיים, אשר מעניק להם חיי הנצח. השטן תיאר את אלוהים כשקרן, שמונע מבני האדם את האפשרות ליהנות מהאושר הרב ביותר. המדיח קטף פרי אחד והגיש אותו לחווה. היא לקחה אותו. SRHeb 19.2

“הנה,” אמר הנחש, “ראי, הלא נאסר עליכם אפילו לגעת בפירות, כדי לא תמותו.” הוא שכנע אותה שאם תאכל את הפרי לא תביא על עצמה כעס אלוהי ומוות, כיוון שגם לאחר שנגעה בפרי והחזיקה אותו בידיה, דבר לא קרה לה. מילותיו אלה עודדו את חווה. הרי לא הרגישה דבר שיכול היה לסמן את כעסו של אלוהים, ולכן אפשר להאמין לדבריו של המדיח, כיוון שאלה דברים חכמים ונכונים. כשטעמה מן הפרי נדהמה מטעמו הערב. הפירות היו בעלי טעם נהדר, וחווה חשבה שהיא כבר מרגישה את השפעתם הנפלאה. SRHeb 19.3