אבות האומה ונביאי ישראל

יעקב ועשיו

פרק זה מבוסס על בראשית כה׳:4 19-3; כז׳

ועקב ועשיו, בניו התאומים של יצחק, היו מנוגדים באופיים ובחייהם. השוני ששרר ביניהם נובא בידי מלאך ה׳ טרם לידתם. בתשובה לתחינתה של רבקה, הכריז המלאך כי היא נושאת ברחמה שני בנים, וגולל בפניה את עתידם: כל אחד מהם יהיה אב לאומה חזקה, אך האחד יהיה חזק יותר מאחיו והצעיר יגבר על הבכור. PP 134.1

עשיו גדל ולמד להתענג על מילוי תאוותיו ועל מיצוי חיי הרגע. הוא לא אהב שיגבילו אותו או שישללו ממנו את החופש, ולכן התענג על החופש שלוח הרסן שבציד, ובחר מנערותו בחיי צייד. הוא היה הבן החביב על אביו. יעקב, רועה הצאן השקט ואוהב השלום, נמשך למרצו ולתעוזתו של אחיו הבכור, אשר שוטט ללא חת בהרים ובמדברות ושב הביתה עם ציד בעבור אביו, וסיפורים מסעירים על חייו ההרפתקניים. יעקב הרציני, החרוץ, המטפל בזולת, המהרהר תמיד בעתיד, היה שבע רצון מחיי הבית, מטיפול בעדרים ומעבודת האדמה. אימו העריכה את שקדנותו, חסכנותו וזהירותו. רגשותיו היו עמוקים ועזים, והתחשבותו המתמדת והעדינה בזולת הוסיפה לאושרה ולנחת רוחה, הרבה יותר מפרצי האדיבות הסוערים והמזדמנים של עשיו. בעיני רבקה, יעקב היה הבן האהוב. PP 134.2

ההבטחות שניתנו לאברהם ואוששו באוזני יצחק בנו, נחשבו בעיני יצחק ורבקה כמושא הנשגב של כיסופיהם ותקוותיהם. יעקב ועשיו היו בקיאים בהבטחות הללו. הם חונכו לראות בזכות הבכורה ערך בעל חשיבות רבה, משום שהוא כרוך לא רק בקבלת ירושה ונכסים חומריים אלא אף של נכסים רוחניים נעלים. יורשם של הנכסים הללו ישמש בתור כוהן למשפחתו, ומשושלת צאצאיו ייוולד גואל העולם. מצד שני, על אדם שמחזיק בזכות הבכורה חלות גם חובות. מי שעתיד לרשת את הברכות הטמונות בה, חייב להקדיש את חייו לשירות האל. עליו לציית למצוות ה׳ כדוגמת אברהם. עליו לפעול על פי רצון האל בכל מעשיו: בנישואיו, בקשריו המשפחתיים ובחייו הציבוריים. PP 134.3

יצחק לימד את בניו על אודות הזכויות והתנאים הללו, והכריז מפורשות כי זכות הבכורה נתונה לעשיו, הבכור. אולם עשיו לא אהב כלל את עבודת האלוהים, ולא הייתה לו נטייה לחיי הרוח. הדרישות הנלוות לזכות הבכורה הרוחנית היו בעיניו עול ואפילו אילוץ נתעב. תורת ה׳ שהייתה תנאי לברית שכרת ה׳ עם אברהם, נתפסה בעיניו כשיעבוד. נחוש בדעתו להתמסר לתענוגותיו, חפץ עשיו בחופש לעשות ככל העולה על רוחו. מבחינתו, עושר, עוצמה וחיי הוללות היו המקור לאושר. הוא שמח על החופש המוחלט שהתאפשר לו בחיי השוטטות הפראיים. רבקה זכרה את דברי המלאך, והיטיבה להבין מבעלה את אופיים של בניה. היא הייתה משוכנעת כי ירושת הבטחת ה׳ יועדה ליעקב. היא שבה וחזרה באוזני יצחק על דברי המלאך, אך אהבתו של יצחק הייתה נתונה לבן הבכור, והוא נותר איתן בהחלטתו. PP 135.1

יעקב למד מאימו על הכרזת מלאך ה׳, שעל פיה זכות הבכורה אמורה לעבור אליו, והוא נמלא בתשוקה עזה לזכות בזכויות שהיא מעניקה. הוא לא השתוקק לעושרו של אביו; זכות הבכורה הרוחנית הייתה מושא כיסופיו. הוא ערג למגע רוחני עם ה׳, וכדוגמת אברהם הצדיק כמה להקריב את קורבן הכפרה בעבור משפחתו, להיות אבי העם הנבחר והמשיח המובטח, ולרשת את הנחלה הנצחית הטמונה בברכות הברית - אלו היו הזכויות והפירות שהציתו את תשוקותיו העזות ביותר. מחשבותיו נסבו תמיד על העתיד, ונאחזו בברכות הצפונות בו. PP 135.2

בלב עורג הקשיב יעקב לכל מוצא פיו של אביו בדבר זכות הבכורה הרוחנית, אך בה בעת נצר בליבו את הדברים שלמד מאימו. הוא הגה יומם וליל בנושא, עד שעמד בראש מעייניו. אך על אף שהוא העדיף את הברכות הנצחיות על פני הברכות הארעיות, הוא לא הכיר באופן אישי את אלוהים שכיבד. חסד ה׳ טרם נגע בליבו והפיח בו חיים חדשים. יעקב האמין כי ההבטחה לא תתגשם כל עוד עשיו מחזיק בזכות הבכורה, והוא שב וניסה למצוא דרך להשיג את הברכה שאחיו התייחס אליה בזלזול כה רב, אך הייתה כה יקרה ונכספת בעיניו. PP 135.3

באחד הימים, כאשר עשיו שב הביתה עייף ותשוש מן הציד, הוא ביקש מיעקב לתת לו מהתבשיל שהכין. יעקב, שמחשבה אחת עמדה בראשו, ניצל את ההזדמנות והציע להשביע את רעבון אחיו בתמורה לזכות הבכורה. ״הנה אנוכי הולך למו-ת; ןלמה־זה לי, בכרה?״ זעק הצייד הפוחז והגרגרן. הוא ויתר על זכות הבכורה בעבור נזיד עדשים, וחתם את עסקת החליפין בשבועה. לו היה ממתין מעט, היה זוכה לסעוד את ליבו באוהל אביו. אך כדי להשביע את תשוקתו הרגעית, הוא מכר את המורשת הנשגבת שהקדוש ברוך־הוא בכבודו ובעצמו הבטיח לאבותיו. כל מעייניו היו נתונים להווה. הוא היה נכון להקריב את השמיימי בתמורה לארצי; להחליף את רווחת העתיד בתענוג רגעי. PP 135.4

״ויבז עשו, את-הבכורה.״ בוותרו על זכות הבכורה, חש עשיו הקלה. עתה לא נותרו שום מכשולים בדרכו; הוא יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו. בעבור עונג מרגש המכונה בטעות חופש, אנשים רבים כל כך מוכנים עד ימינו אנו למכור את זכות הבכורה שלהם, המעניקה ירושה טהורה, צרופה, מוחלטת ונצחית בשמיים! PP 135.5

עשיו, שליבו נמשך תמיד אך ורק אחר דברים חיצוניים וארציים, התחתן עם שתי נשים מבנות חת. הן היו עובדות אלילים, והדבר היה למורת רוחם ולדאבונם הרב של יצחק ורבקה. עשיו חילל את אחד מתנאי הברית שאסר על נישואי תערובת בין בני העם הנבחר לעובדי האלילים; אולם, יצחק היה עדיין נחוש בדעתו להרעיף עליו את ברכות זכות הבכורה. טיעוניה של רבקה, תשוקתו העזה של יעקב לזכות בברכה, ואדישותו של עשיו כלפי המחויבויות הנלוות לזכות הבכורה, לא הועילו במאומה כדי לגרום לאב לשנות את החלטתו. PP 136.1

השנים חלפו ויצחק, שהיה עתה זקן ועיוור וציפה למות בקרוב, החליט שלא להשהות עוד את הענקת הברכות לבנו הבכור. אולם, מכיוון שהיה מודע להתנגדותם של רבקה ויעקב, החליט לבצע את הטקס החגיגי בחשאי. בהתאם לנוהג של אירועים אלה, הפציר אבי האומה בעשיו: ״צא השדה, וצודה לי צידה (ציד). ועשה- לי מטעמים כאשר אהבתי... בעבור תברכך נפשי, בטרם אמות.״ PP 136.2

רבקה ניחשה את כוונתו של יצחק. היא הייתה בטוחה שהדבר מנוגד לרצון האלוהים, אשר נגלה לפניה בדבריו. יצחק היה עלול להביא על עצמו את זעם האל, ולמנוע מבנו הצעיר לתפוס את המקום שאלוהים ייעד לו. היא ניסתה לשווא לדבר על ליבו של יצחק, וגמרה אומר בנפשה לנקוט תחבולה. PP 136.3

מיד לאחר שעשיו יצא במצוות אביו, מיהרה רבקה לעשות את ההכנות הדרושות להגשמת מטרתה. היא סיפרה ליעקב על הדברים ששמעה, והדגישה כי עליהם לפעול מייד כדי למנוע את הענקת הברכה באופן סופי ובלתי הפיך לעשיו. היא הבטיחה לבנה כי אם יעשה כמצוותה, הוא עשוי לזכות בברכה בהתאם להבטחת ה׳. יעקב לא הסכים בקלות עם תוכניתה של רבקה. המחשבה כי עליו להוליך שולל את אביו ציערה אותו. הוא חש כי חטא כזה ימיט עליו קללה תחת ברכה. אולם, לאחר שגבר על נקיפות המצפון שלו, החל בביצוע מצוות אימו. הוא לא התכוון לשקר לאביו במצח נחושה, אך ברגע ששהה במחיצתו כבר הלך רחוק מדי מכדי לחזור בו. כך השיג במרמה את הברכה שחמד לעצמו. PP 136.4

יעקב ורבקה הצליחו להשיג את מטרתם, אך קצרו רק סבל וצער ממעשה ההונאה שלהם. אלוהים הכריז כי יעקב וינחל את זכות הבכורה; אילו ציפו יעקב ורבקה באמונה ובאורך רוח עד שאלוהים יפעל לטובתם דבר האלוהים היה מתגשם בעיתו. אך כמו אנשים רבים בימנו, המתיימרים להיות ילדי האל, הם סירבו להפקד את העניין בידי אלוהים. PP 136.5

רבקה התחרטה מרות על העצה הרעה שהעניקה לבנה; הדבר הוביל לעזיבתו את בית הוריו ולניתוקו ממנה, והיא לא שבה לראות עוד את פניו לעולם. מן הרגע בו זכה יעקב בזכות הבכורה, הציפו רגשות אשם את ליבו. הוא חטא נגד אביו, אחיו, נשמתו שלו ואלוהים. בשעה אחת עשה מעשה שיגרום לו להתייסר ולהתחרט כל חייו. בשנות חייו המאוחרות, כאשר דרכם הרעה של בניו ייסרה אותו והעיקה על נשמתו, עמדה תמונה חיה זו תמיד נגד עיניו. PP 136.6

מייד לאחר שעזב יעקב את אוהל אביו, נכנס אליו עשיו. על אף שמכר את זכות הבכורה וחתם את עסקת החליפין בשבועה חגיגית, עתה היה נחוש בדעתו להבטיח לעצמו את ברכותיה מבלי להתחשב כלל בזכות אחיו. זכות הבכורה, המעניקה יתרונות רוחניים וארציים כאחד, תהפוך אותו לראש המשפחה, ותזכה אותו בחלק הארי של נכסי אביו. היו אלה ברכות שהוא היה יכול להעריך. ״יקום אבי ויאכל מציד בנו,״ אמר עשיו, והוסיף: ״ בעבור, תברכני נפשך.״ PP 137.1

חלחלה, תדהמה, יגון ורעד אחזו באב הזקן והעיוור, ברגע שהבין כי נפל קורבן למעשה הונאה. התקוות שאותן טיפח באהבה רבה ולהן ייחל במשך זמן כה רב סוכלו, והוא חש בבירור באכזבה הרבה שתיפול על בנו הבכור. אולם, הכרה פנימית הלמה בו וגרמה לו להאמין כי יד ההשגחה היא אשר סיכלה את תוכניתו, וחוללה את עצם הדבר שאותו החליט למנוע. הוא נזכר בדברי המלאך לרבקה, ולמרות החטא שיעקב אשם בו עתה, הוא ראה בו את האדם הראוי ביותר להגשמת תכלית האל. בשעה שדברי הברכה נחו על שפתותיו, הוא חש בהשראת רוח הקודש; עתה, הוא אישר את הברכה שהרעיף קודם לכן שלא מדעת על יעקב: ״ואברכהו; גם-ברוך יהיה.״ PP 137.2

עשיו התייחס בקלות ראש לברכות אביו כל עוד היו בהישג ידו. אך עתה, לאחר שניטלו ממנו לעד, הוא השתוקק לרשת אותן. טיבעו האימפולסיבי ומלא הלהט התעורר בכל עוצמתו, וזעמו וצערו היו נוראים. הוא זעק מרות: ״ברכני גם אני אבי!... הלא-אצלת לי ברכה?״ אולם, נבצר מיצחק לקחת בחזרה את הברכה שהעניק ליעקב, ונבצר מעשיו להשיב לעצמו את זכות הבכורה בה זילזל כל כך. עשיו מכר ״ בנזיד אחד, היינו, בעבור תענוגות החיך הרגעיים שאותן לא הצליח לרסן מעולם, ״את בכורתו.״ אך כשהבין את השטות שעשה, היה מאוחר מכדי להשיב לעצמו את הברכה, ככתוב: ״הוא לא מצא מקום לחזור בו, אף כי בקש זאת בדמעות.״ (אל העברים יב: 16, 17). הזכות לחלות את פני ה׳ בעשיית תשובה לא נשללה ממנו, אך לא הייתה לו שום דרך להשיב לעצמו את זכות הבכורה. צערו לא נבע מהכרה בחטאו; הוא לא חפץ לרצות את ה׳ ולהתפייס עימו. הוא הצטער צער רב בשל תוצאות חטאו, לא בשל החטא עצמו. PP 137.3

עשיו כונה בכתבי הקודש ״איש זונה או חסר קדושה״ (פס׳ 16), משום שזילזל בברכות ה׳ ובמצוותיו. הוא מייצג את האנשים המקלים ראש בערכה של הגאולה שנרכשה בעבורם בידי המשיח, המוכנים לוותר על זכות הירושה לחיי נצח בעבור החומרנות. המוני בני אדם חיים את חיי הרגע, ללא מחשבה או דאגה לעתיד. כמו עשיו, הם זועקים: ״הבה נאכל ונשתה, כי מחר נמות! (הראשונה לקורינתים טו:32). הם נשלטים בידי היצר הרע; במקום לנהוג בהקרבה עצמית, הם מוותרים על הערכים החשובים ביותר. אם יצטרכו להחליט בין מילוי תאוותיהם המושחתות לבין מתת השמיים )המוענקת אך ורק ליראי ה׳ החיים בפרישות והקרבה עצמית), ולוותר על אחד מהם, יגבר עליהם היצר הרע והם יבזו הלכה למעשה את ה׳ ואת השמיים. אנשים רבים, אפילו אלה הטוענים להיותם משיחיים, דבקים בתענוגות המזיקים לבריאות ומקהים את רגישויותיה של הנשמה. כאשר הם נדרשים להיטהר מטומאות הבשר והרוח ולהתקודש באמצעות יראת ה׳, הם נעלבים. הם מבינים כי לא יוכלו להמשיך בסיפוק תאוותיהם המזיקות ועם זאת להבטיח לעצמם חיי עולם, ומסיקים כי מאחר והדרך לחיי נצח ישרה כל כך, הם לא יפסעו בה עוד. PP 137.4

רבים הם האנשים המוכרים את זכות הבכורה בעבור סיפוק יצרים: בריאותם מידרדרת, שכלם נחלש, וכל זאת תמורת תענוגות חולפים, שמטבעם מחלישים ומשחיתים את הגוף והנשמה; כך מפסידים השמיים את נפשות התועים. כאשר הבין עשיו את השטות שעשה בעסקת החליפין הפזיזה שלו, כבר היה מאוחר מכדי להשיב לעצמו את אבדתו. כך יקרה ביום ה׳ לבני האדם, שהחליפו את ירושת חיי הנצח בתענוגות היצר. PP 138.1