אבות האומה ונביאי ישראל

הקדמה

כרך זה דן בנושאים מן ההיסטוריה המקראית, נושאים שכשלעצמם אינם חדשים, ועם זאת, הם מוצגים בדרך המעניקה להם משמעות חדשה, חושפת מפעלות כבירים, מראה את השפעתן החשובה של פעולות מסוימות, ושופכת אור רב יותר על היבטים שצוינו בכתבי הקודש בקצרה. כך מקבלות התמונות המוצגות בהם חיות וחשיבות ומטביעות רושם חדש על הקורא, שינצור אותן בלבו לעד. הכרך שופך אור על התיעוד המקראי, וזאת כדי לחשוף ביתר שאת את אופיו ומטרותיו של אלוהים, להציג את תחבולות השטן ואת האמצעים שיביאו לבסוף לתבוסתו, להבהיר מהן נקודות התורפה של הלב האנושי, ולהראות כיצד חסד האל מאפשר לבני האדם לנצח במלחמתם ברוע. כל הדברים הללו עולים בקנה אחד עם תכליתו של ה׳ לחשוף את האמיתות הטמונות בכתבי הקודש בפני בני האדם. כשבוחנים לאורם של הכתובים את האמצעי שדרכו הוצגו התגלויות אלה, מגלים שזו אחת השיטות שה׳ עדיין משתמש בהן כדי ללמד את בני האדם. PP 8.1

על אף שהמצב כיום שונה מזה שהיה בראשית הבריאה, כשאדם הראשון שניחן בקדושה, תמימות וטהרה זכה להוראה אישית מבוראו, בימינו, בני האדם לא נותרו ללא מורה אלוהי, שכן אלוהים העניק לנו את נציגו - רוח הקודש. מסיבה זו, שאול השליח מכריז בעוז כי תלמידי המשיח זכו להארה אלוהית; כי הם ״אלה שכבר הוארו עיניהם... ונתן להם חלקם ברוח הקודש״ (אל העברים י׳ 32; ו׳ 4). גם יוחנן אומר: ״ואתם יש לכם המשיחה מאת הקדוש״( יוח״א ב׳ 20). כשהמשיח עמד לעזוב את תלמידיו, הוא הבטיח לשלוח אליהם את רוח הקודש - הוא המנחם שידריך אותם אל כל האמת (יוחנן י״ד 16, 26). PP 8.2

שאול השליח שביקש להראות כיצד הבטחה זו תתמלא בעבור הקהילה, הציג בשתיים מאיגרותיו הכרזה רשמית, ממנה עולה שמתנות מסוימות של רוח הקודש ניתנו לקהילה כדי ללמד ולחזק אותה לקראת אחרית הימים (קור״א י״ב; אפסיים ד׳ 8-13; מתי כ״ח 20). וזה לא הכול: מספר נבואות מפורשות מכריזות כי באחרית הימים רוח הקודש תישפך בדרך מיוחדת, וכי הקהילה המשיחית בעת ביאת המשיח תחזיק ב״עדות ישוע״, הלוא היא רוח הנבואה. (מה״ש ב׳ 17-20, 39; קור״א א׳ 7; ההתגלות י״ב 17; י״ט 10.) בעובדות אלו אנו רואים הוכחה ניצחת לדאגתו ואהבתו של אלוהים לחסידיו; שכן רוח הקודש השוכן בקרבם ומשמש מנחה, מורה ומדריך, לא רק בדרכי פעולה רגילות אלא בדרכים על טבעיות, נחוץ מאוד לקהילה העומדת בפני הסכנות והצרות של אחרית הימים. למעשה, הקהילה זקוקה לרוח הקודש במידה רבה יותר מכל תקופה אחרת במהלך קיומה. PP 8.3

כתבי הקודש מציינים מגוון אמצעים שדרכם רוח הקודש יפעל בלבם ובנפשם של בני האדם כדי להאיר את עיני רוחם ולהנחות את צעדיהם. חלק מהם הם חזיונות וחלומות. אלוהים ממשיך לתקשר עם בני האדם בדרך זו. להלן הבטחתו: ״שמעו נא דברי; אם יהיה נביאכם, יהוה במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו״ (במדבר י״ב 6). כך נחל בלעם ידע על טבעי, לפיכך הוא מכריז: ״נאום בילעם... נאום, שמע אמרי אל, ויודע דעת עליון; מחזה שדי יחזה, נפל וגלוי עיניים״ (במדבר כ״ד 15, 16). PP 9.1

לכן, מעניין לבחון את מה שנאמר בכתובים בנוגע למידת ההתגלות שה׳ יעד לרוח הקודש בקרב הקהילה, במהלך תקופת המבחן של האנושות. PP 9.2

לאחר שה׳ הגה את תכנית הגאולה, הוא הצליח, באמצעות שירות הכהונה של בנו והמלאכים הקדושים, לתקשר עם בני האדם ולגשר על הפער שנוצר בעטיו של החטא. לעיתים הוא דיבר עם בני האדם פנים אל פנים, כמו במקרה של משה, אך לרוב הוא דיבר אליהם בחלומות ובחזיונות. עדויות על מקרים שבהם ה׳ השתמש באמצעי תקשורת כאלה תועדו לכל אורכם של כתבי הקודש. חנוך, השביעי בשושלת אדם הראשון, חזה ברוח הנבואה את ביאת המשיח השנייה בגבורה, כבוד ותהילה, ולפיכך הכריז: ״הנה ה׳ בא ברבבות קדושיו...״ (איגרת יהודה פס׳ 14). באיגרת שחיבר כיפא נאמר: ״כי מעולם לא יצאה נבואה על פי רצון האדם, אלא רוח הקודש הניעה בני אדם לדבר מטעם אלוהים״(פטר״ב א׳ 21). על אף שדומה שלעיתים רוח הנבואה כמעט נעלמה לחלוטין בתקופות שבהן הרוחניות הלכה והתמעטה, היא עדיין אפיינה את המשברים הגדולים שפקדו את הקהילה המשיחית ואת התקופות שחזו בשינוי שהתחולל במעבר מעידן אחד למשנהו. לדוגמה, בעידן ביאת ישוע המשיח בדמות בשר ודם, נמלא זכריה, אביו של יוחנן המטביל, ברוח הקודש וניבא. (לוקס א׳ 67). שמעון, איש צדיק ש״ברוח הקודש נגלה לו שלא יראה מוות בטרם יראה את משיח ה׳,״ הונחה על ידי רוח הקודש אל בית המקודש בזמן שהורי ישוע הביאוהו למקודש כדי להקדישו לה׳ בטקס פדיון הבן. שמעון נטל את ישוע בזרועותיו, ברך אותו וניבא ברוח הקודש על אודותיו. חנה הנביאה שנכנסה למקודש בדיוק באותו רגע, דיברה עליו באוזני כל האנשים שייחלו לגאולה בירושלים (לוקס ב׳ 26, 36). PP 9.3

הנביא יואל דיבר על שפיכת רוח הקודש שתילווה לבישור הבשורה בידי תלמידי המשיח במילים הבאות: ״והיה אחרי כן, אשפוך את רוחי על כל בשר, וניבאו בניכם ובנותיכם; זקניכם, חלומות יחלמון, בחוריכם, חזיונות יראו. וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה, אשפוך את רוחי. ונתתי מופתים בשמים ובארץ: דם ואש ותימרות עשן. השמש יהפך לחושך, והירח לדם לפני בוא יום יהוה הגדול והנורא״ (יואל ג׳ 1-4). PP 9.4

שמעון כיפא ציטט את הנבואה הזו בדרשה שנשא בחג השבועות, וזאת כדי להבהיר למאזיניו את פשר המחזה הנפלא שנגלה לעיניהם. ״לשונות בלהבות אש״ התפזרו ונחו על כל אחד ואחד מן התלמידים; הם נמלאו ברוח הקודש ודיברו ״בלשונות אחרות כפי שנתנה להם הרוח לדבר.״ כשחלק מן האנשים שהתקהלו סביבם החלו ללעוג להם ולהאשימם בשכרות, כיפא אמר להם: ״האנשים האלה אינם שכורים, כמו שאתם סבורים, שכן השעה תשע בבוקר; אלא שזה הדבר שנאמר בפי יואל הנביא...״ לאחר מכן, הוא ציטט את נבואת יואל, אך במקום לומר ״והיה אחרי כן,״ הוא אמר: ״באחרית הימים...״ וכאן ציטט את הנבואה כדלקמן: ׳והיה באחרית הימים, נאום אדוני, אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם... וגו׳.״ PP 10.1

אין ספק שרק החלק הזה בנבואה, הקשור לשפיכת רוח הקודש, החל להתגשם בחג השבועות הזה; שכן במקום לא נכחו קשישים שחלמו חלומות, בחורים שראו חזיונות או עבדים ושפחות שראו חזיונות והתנבאו; בנוסף, דם, אש ותימרות עשן לא היתמרו אל על באותו יום; החמה לא חשכה והירח לא הפך לדם באותו יום, ואף על פי כן, כל מה שהתחולל ביום הזה היווה עדות ניצחת להתגשמות נבואת יואל. בנוסף, אין ספק שהחלק בנבואה המתייחס לשפיכת רוח הקודש לא התגשם פעם אחת ולתמיד, שכן מתת הנבואה תינתן תמיד, החל מאותו יום ואילך, עד ביאת יום ה׳ הגדול והנורא. PP 10.2

יום חג השבועות הזה היה אף התגשמות של נבואות אחרות, זולת נבואות יואל. הוא היווה את התגשמות דבריו של המשיח בכבודו ובעצמו. בדרשה האחרונה שישוע נשא באוזני תלמידיו לפני צליבתו, הוא אמר להם: ״ואני אבקש מהאב ויתן לכם מנחם אחר שיהיה עמכם לעולם: את רוח האמת...״ (יוחנן י״ד 16, 17) וגם: ״אבל המנחם, רוח הקודש שהאב ישלח לכם בשמי, הוא ילמד אתכם הכל״ (פס׳ 26). ״אבל הוא, אשר הוא רוח האמת, כשיבוא ידריך אתכם אל כל האמת״ (פרק ט״ז, פס׳ 13) לאחר תחייתו, המשיח אמר לתלמידיו: ״הבנני שולח לכם את אשר הבטיח אבי, ואתם שבו בעיר עד שתלבשו עוז ממרום״ (לוקס כ״ד 49). PP 10.3

בחג השבועות ניחנו התלמידים בגבורת ה׳. אך הבטחה זו של המשיח, בדומה לנבואת יואל, לא הוגבלה לאירוע זה בלבד. שכן ישוע העניק להם את אותה הבטחה באדרת אחרת ,כאשר הבטיח להם שיהיה איתם תמיד, אפילו עד קץ העולם. (מתי כ״ח 20). מרקוס מבהיר בבשורתו כיצד האדון היה עם תלמידיו: ״הם יצאו והכריזו את הבשורה בכל מקום, והאדון פעל עמהם ואשר את הדבר באותות שנלוו אליהם״ (מרק׳ ט״ז 20). שמעון כיפא העיד בחג השבועות על המשך פועלה של רוח הקודש, שכל הנוכחים היו עדים לו. כאשר היהודים שנכחו במקום השתכנעו, הם שאלו את השליחים: ״מה עלינו לעשות?״ כיפא השיב להם: ״שובו בתשובה והטבלו איש איש מכם בשם ישוע המשיח לסליחת חטאיכם, ותקבלו את מתנת רוח הקודש; כי לכם ההבטחה ולבניכם ולכל הרחוקים, לכל אשר יקרא להם אדוני אלוהינו״(מה״ש ב׳ 37-39). אין ספק שרוח הקודש תפעל בקרב הקהילה המשיחית, אפילו בהתגלויות מיוחדות, עד קץ העולם, כל עוד ה׳ ימשיך להזמין בחסדו את בני האדם לקבל את מחילתו האוהבת של המשיח. PP 10.4

כעבור עשרים ושמונה שנים, שאול הציג בפני הקהילה את הטיעון הרשמי לסוגיה זו באיגרת ששלח אל המאמינים הקורינתיים. הוא אמר: ״בענין המתנות הרוחניות, אחי, אינני רוצה שיעלם מכם דבר״(קור״א י״ב 1). כה חשוב היה בעיניו הנושא, שהוא חפץ שהקהילה תבין אותו לאשורו. לאחר שהצהיר כי על אף שרוח הקודש היא רוח אחת, הסביר שפנים רבות לה: מתנותיה מגוונות ודרכי פעולתה מגוונות. בהבהירו מהן אותן מתנות, הוא מציג את גוף האדם על אבריו השונים כדי להראות שהקהילה מורכבת מ״אברים״ שונים בעלי תפקידים שונים, משרות שונות ומתנות שונות. כשם שאברי הגוף רבים ושונים, כשלכל אחד מהם תפקיד מיוחד, וכולם פועלים יחדיו בעצה אחת ותכלית אחת כדי להרכיב גוף אחד המתפקד בצורה מושלמת, כך פועלת רוח הקודש דרך ערוצים שונים בקהילה המשיחית, כדי ליצור גוף רוחני כליל שלמות. שאול ממשיך ואומר: ״אתם גוף המשיח ואיבריו, איש איש לפי חלקו. ומהם הקים אלוהים בקהילה - ראשית שליחים, שנית נביאים, שלישית מורים, אחרי כן עושי ניסים, אחרי כן מתנות הריפוי, עזרה לזולת, הנהגה, ומיני לשונות.״ ההכרזה: ״ומהם הקים אלוהים בקהילה״ וכו׳ , מרמזת על דבר נעלה יותר מתפעול מתנות הרוח מפעם לפעם בהתאם לנסיבות. אדרבה, היא מראה שעל חברי הקהילה להיות אברים קבועים בגוף הרוחני האמתי המרכיב את הקהילה, ושאם הם לא יתפקדו כהלכה, הקהילה תהיה שרויה במצב הדומה לזה של גוף שחלק מאבריו נפגעו בתאונה או במחלה, איבדו את כושר תפקודם והפכו חסרי תועלת. מרגע שמתנות אלה הוענקו לקהילה, עליהן להמשיך לתפקד בה עד שיוסרו ממנה רשמית. אך אין שום תיעוד המעיד על כך שהן נלקחו ממנה אי פעם. PP 11.1

מקץ חמש שנים, שאול שב וכותב למאמינים באפסוס על אותן מתנות. הוא מצהיר מפורשות את תכליתן, ובכך מראה בעקיפין שעליהן להמשיך לתפקד בקהילה המשיחית, עד שתכלית זו תתגשם. הוא אומר: ״לכן נאמר: ׳עלה למרום, שבה שבי ויתן מתנות לבני אדם.׳... והוא נתן את אלה להיות שליחים, את אלה נביאים, את אלה מבשרים, ואת אלה רועים ומורים, כדי להכשיר את הקדושים לעבודת השרות, לבניית גוף המשיח, עד כי נגיע כולנו אל אחדות האמונה ואחדות ידיעת בן האלוהים, אל האדם השלם, אל שעור קומתו המלא של המשיח״ (אפס׳ ד׳ 8, 11-13). PP 11.2

הקהילה המשיחית לא השיגה בימי השליחים את האחדות שצוינה לעיל; זמן קצר מתום עידן זה, צילה הקודר של הכפירה הרוחנית הכבירה החל להאפיל עליה, וברור שבשעת הידרדרותה הרוחנית לא ניכרה בה אחדות האמונה, היא לא הפכה לכלילת שלמות ואף לא הגיעה לשיעור קומתו של המשיח. הקהילה לא תזכה לאחדות הזו, עד שמסר החסד האחרון יקבץ מכל האומות והעמים, מכל בני האדם, מכל המעמדות ומכל הארגונים והפלגים השרויים בשקר - קבוצת חסידים שתקבל עליה את עולו של המשיח ללא כחל ושרק, ותמתין לביאת בן האדם. ואכן, אם אי פעם הקהילה תזדקק לנחמה, הדרכה, עידוד והגנה ממי שהוסמך לכך (רוח הקודש), הדבר יקרה כאשר יפקדו אותה סכנות אחרית הימים, כשכוחות הרוע שהגיעו כמעט לכלל שלמות דרך הכשרה וניסיון בביצוע פועלם המרושע, יצליחו בעזרת התחזות מושלמת להוליך שולל אפילו את הנבחרים. לכן, אין ספק שהנבואות המיוחדות על שפיכת רוח הקודש נועדו לתועלת הקהילה באחרית הימים. PP 12.1

ואולם, בספרות העכשווית בעולם המשיחי מלמדים בדרך כלל שמתנות הרוח נועדו לעידן השליחים בלבד; שהן ניתנו אך ורק לשם הכשרת הקרקע לבישור ולנטיעת הבשורה, וכי מרגע שהבשורה הכתה שורש, לא היה בהן עוד צורך, ולפיכך הן נעלמו מן הקהילה בתוך זמן קצר. אך שאול השליח הזהיר את המשיחיים מפני היום שבו ״סוד הרשע כבר פועל.״ הוא הכריז כי לאחר עזיבתו את הקהילה, ״יבואו בתוככם זאבים עזים אשר לא יחוסו על העדר, ומקרבכם יקומו אנשים דוברי תהפוכות להטות אחריהם את התלמידים״ (מה״ש כ׳ 29, 30). לכן, לא ייתכן שמתנות הרוח שהוענקו לקהילה כדי לשמור עליה מפני רעות חולות אלה, יעברו מן העולם בטרם הגשימו את תכליתן; שכן נוכחותן ועזרתן תהינה נחוצות מאוד בנסיבות ובתנאים הללו שישררו באחרית הימים, אפילו יותר מאשר בימי השליחים. PP 12.2

אנו מוצאים הכרזה נוספת באיגרת של שאול אל המאמינים הקורינתיים, אשר מפריכה את אמיתות הרעיון המקובל שמתנות הרוח היו זמניות בלבד. שאול מציג הבדל חד בין מצבנו הנוכחי, הפגום וחסר השלמות, לבין המצב המזהיר והאלמותי שהמשיחיים ישרו בו בעתיד (קור״א י״ג). הוא אומר: ״כי חלקית היא ידיעתנו ובאורח חלקי מתנבאים אנו, אך בבוא המשלם יבוטל החלקי״ (פסוקים 9, 10). הוא מבהיר את מצבנו הנוכחי דרך השוואתו לתקופת הילדות, שמאופיינת בחולשה ובחוסר בגרות במחשבה ובמעש. לאחר מכן, הוא מחדד את המצב המושלם שהמשיחיים ישרו בו בעזרת השוואתו לימי הבחרות, המאופיינים בבהירות הראייה, בבגרות ובעוצמה. הוא מציין את מתנות הרוח בין יתר הדברים שאנו זקוקים להם בהווה הלא מושלם שאנו שרויים בו, אך כשנהיה כלילי שלמות, לא נזדקק להם עוד. הוא אומר: ״עכשיו רואים אנו במראה, במעורפל אבל אז - פנים אל פנים. עכשו ידיעתי חלקית, אבל אז אכיר כדרך שגם אני מוכר״ (פס׳ 12). ואז הוא מציג את שלוש המעלות הנשגבות שיעמדו לנצח, הלוא הן אמונה, תקווה ואהבה. ״אך כעת עומדות שלוש אלה: אמונה, תקוה, אהבה; והגדולה שבהן - אהבה״ (פס׳ 13). PP 12.3

הדבר מסביר את הנאמר בפסוק 8: ״האהבה לא תימוט לעולם.״ כלומר, האהבה השמימית שרירה וקיימת לנצח נצחים; האהבה היא גולת הכותרת במצב האלמותי הנשגב שהמאמין יהיה שרוי בו בעולם הבא; ואולם, ״נבואות תבטלנה,״ כלומר, תבוא עת שבה לא יהיה עוד צורך בנבואות, ומתת הנבואה שהוענקה לעזרת הקהילה לא תתופעל יותר; ״לשונות תחדלנה,״ כלומר, מתנת הדיבור בלשונות תחדל שכן לא יהיה בה עוד צורך, וה״דעת תבטל״, כלומר, לא ידע תיאורטי, אלא מתת הדעת תבוטל; מתת זו הנמנית על מתנות הרוח תהפוך בלתי נחוצה, שכן כולנו ננחל ידע מושלם בעולם הנצח. PP 13.1

לפיכך, אם נצדד בעמדה שעל פיה מתנות הרוח חדלו בקץ עידן השליחים מפני שלא היה בהן עוד צורך, יהיה הדבר כאילו דגלנו בדעה שעידן השליחים היווה את ״תקופת הילדות״ של הקהילה, שבמהלכה היא היתה חלשה ולא בוגרת וראתה הכול במעורפל דרך מראה, ואילו העידן הבא שבו חדרו לקהילה ״זאבים עזים״ שלא חסו ״על העדר,״ ומקרב הקהילה קמו אנשים ״דוברי תהפוכות״ כדי ״להטות אחריהם את התלמידים,״ היה דור מואר ששרה בעידן של הארה וידע מושלם, שבו הידע החלקי, ״הילדותי״ והמעורפל של ימי השליחים עבר מן העולם המשיחי! שהרי אין לשכוח כי מתנות הרוח חדלות רק כשהמאמינים מגיעים לכלל שלמות, ומרגע שמצב זה הושג, אין עוד צורך בהן. ואולם, איש לא יוכל לטעון בדעה צלולה כי עידן השליחים היה נחות רוחנית מכל עידן אחר שבא אחריו. ואם מתנות הרוח היו חיוניות בדור השליחים ובדורות הבאים, הן ודאי חיוניות בימינו. PP 13.2

בין האמצעים שהשליח מונה באיגרותיו אל הקורינתיים והאפסים ומכנה אותם ״מתנות״ שה׳ הקים בקהילה, אנו מוצאים רועי קהילה, מורים, שליחים, שמשים, מנהיגים וכו׳; הכול מכירים בכך שבעלי המשרות והתפקידים האלה עדיין מתפקדים בקהילה. אם כך, מדוע שיתר המתנות, כגון אמונה, ריפוי, נבואה וכו׳, לא ימשיכו להתקיים בקהילה? מי מוסמך לקבוע אילו מתנות ״נלקחו״ מן הקהילה, כשכל המתנות הוענקו לה והוקמו בה מראשיתה במידה זהה? PP 13.3

נהוג לייחס לפסוק 17 בפרק י״ב בספר ההתגלות, נבואה על שיקום מתנות הרוח באחרית הימים. כשנבחן את הכתוב, נמצא אישוש לדעה זו. הפסוק דן ב״שאר זרעה״ של האישה. האישה מסמלת את הקהילה המשיחית, וזרעה הם המאמינים שירכיבו את הקהילה בכל זמן נתון. ״שאר זרעה״ הם דור המשיחיים האחרון, או אלה שיחיו עלי אדמות בעת ביאת המשיח השנייה. הפסוק אף מכריז כי ״שאר זרעה״ הם אלה ״השומרים את מצוות אלוהים ולהם עדות ישוע.״ משמעותה של ״עדות ישוע״ מוסברת בפרק י״ט פסוק 10: ״הן עדות ישוע היא רוח הנבואה. ״ יש לראות ברוח הנבואה את אחת ממתנות הרוח, זו המכונה ״מתת הנבואה״ (קור׳׳א י“ב 9, 10). PP 13.4

כינון המתנות הללו בקהילה אין פירושו שכל אחד מחבריה יתפעל אותן. שאול השליח שואל בנידון: ״האם כולם שליחים? האם כולם נביאים? כולם מורים? כולם עושי ניסים?׳׳ וכו׳, (קור“א י“ב 29). התשובה היא: לא! לא כולם, אבל המתנות מחולקות בין חברי הקהילה לפי רצון ה׳ (קור׳׳א י“ב 7, 11). עם זאת, נאמר שמתנות אלה ״הוקמו״ בקהילה, ואם חבר בקהילה ניחן במתנה רוחנית, ניתן לומר שהיא קיימת בקהילה או שהיא ״שייכת״ לקהילה. הדור האחרון אמור להחזיק בעדות ישוע, כלומר, במתת הנבואה. אנו מאמינים שהדור האחרון הוא הדור הנוכחי, ושהוא ניחן במתת זו. PP 14.1

חלק אחר בכתבי הקודש, המתייחס ישירות לאחרית הימים, מאשש את העובדה הזו. מדובר בפרק ה׳ באיגרת הראשונה אל התסלוניקים. השליח פותח את הפרק במילים הבאות: ״ועל דבר העיתים והזמנים, אחי, אין צורך לכתוב לכם. הרי אתם יודעים היטב שיום ה׳ יבוא כגנב בלילה.״ בפסוק 4 הוא מוסיף: ״אבל אתם, אחי, אינכם בחושך באופן שיפתיע אתכם היום כגנב.״ ואז, לאור אירוע זה, הוא מעניק להם שלל אזהרות, בין היתר: ״אל תכבו את הרוח; אל תזלזלו בנבואות; בחנו כל דבר והחזיקו בטוב״ (פסוקים 19-21). בפסוק 23 הוא מתפלל שאלוהים יקודש את אותם ״בעלי נבואה״ כדי שיישארו שלמים וללא דופי ״בבוא אדוננו ישוע המשיח.״ PP 14.2

האם טיעונים כבדי משקל אלו אינם מאששים את אמונתנו שמתת הנבואה תתגלה בקהילה באחרית הימים, ושדרכה יישפך אור רב ותינתן הדרכה רבה בדיוק בעיתוי הנכון? PP 14.3

מן הראוי לבחון הכול בהתאם לכלל שקבע שאול השליח: ״בחנו כל דבר והחזיקו בטוב,״ וכן לפי קנה המידה שכונן המושיע: ״בפרותיהם תכירו אותם.״ משום שקנה מידה זה מאשש את הכתוב בכרך זה, הטוען להיותו התגלות של מתת הנבואה, אנו ממליצים על הספר לשיקולם של אלה שמאמינים שכתבי הקודש הם דבר ה׳, ושהקהילה היא הגוף שהמשיח עומד בראשו. PP 14.4

אוריה סמית PP 14.5