אבות האומה ונביאי ישראל

הפיתוי והחטא הקדמון

פרק זה מבוסס על בראשית ג׳

השטן, שלא היה חופשי עוד לעורר מרי בשמיים, מצא דרך חדשה לתיעול שנאתו לאלוהים: הוא זמם להרוס את הגזע האנושי. הוא ראה בעין רעה את האושר והשלווה שבהם שרו בני הזוג הקדוש בגן עדן. מבחינתו, אושר זה אבד לנצח. מונע על ידי רגשות קנאתו, הוא גמר אומר בנפשו לפתות אותם להמרות את פי ה׳, ולהביאם לידי חטא הגורר אחריו אשמה ועונש. הוא יהפוך את אהבתם לבורא לחוסר אמון, ואת שירת ההלל שלהם לגינוי נגד האל. כך, הוא לא רק יגרום ליצורים נקיי כפיים אלה לסבול מאותה אומללות שהייתה מנת חלקו, אלא אף ימיט קלון על אלוהים ויגרום צער רב בשמיים. PP 33.1

אבות האנושות לא נותרו באפילה בנוגע לסכנה האורבת להם. מלאכים שצוו להזהירם, גוללו בפניהם את תולדות נפילתו של השטן ואת זממו להביא לחורבנם, תוך גילוי מידע רב יותר על שלטון האל, שאותו ניסה שר הרשע להדיח. נפילת השטן וצבא מלאכיו אירעה בשל חוסר ציות למצוות האל התמימות והישרות. לפיכך, גילו את אוזנם המלאכים, חשוב מאוד שאדם וחווה יכבדו את החוק האלוהי, אשר רק באמצעותו ניתן לשמור על הסדר והצדק. PP 33.2

תורת אלוהים היא תמימה וקדושה כשם שה׳ אלוהים הוא קדוש. היא מגלה לנו את רצון האל, ומהווה ביטוי לאופיו, לאהבתו ולחוכמתו האלוהית. ההרמוניה השוררת בבריאה תלויה בציות מוחלט של כל הברואים, כל הישויות וכל הדברים כולם, החיים והדוממים, לחוק האלוהי. אלוהים חקק חוקים לא רק כדי למשול ביצורים החיים, אלא אף כדי לשלוט בהתנהלות התקינה של הטבע. הכול מתנהל על ידי חוקים קבועים שלא ניתן להתעלם מהם. אך בעוד שכל דבר ודבר מתנהל בטבע על ידי חוקים טבעיים, רק האדם, היחיד מכול יושבי האדמה, כפוף לחוק המוסרי. אלוהים העניק לאדם, נזר הבריאה, את היכולת להבין את מצוותיו ואת הצדק והחסד של תורתו, על דרישותיה הקדושות. רק האדם נדרש לציית לה בנאמנות. PP 33.3

בדומה למלאכים, יושבי גן העדן הועמדו בתקופת מבחן; הם יזכו להחזיק בנחלתם הנאה אך ורק אם יצייתו לחוקי הבורא. ביכולתם לציית ולחיות, או להמרות את פי ה׳ ולמות. אלוהים הרעיף עליהם שפע של ברכות; אך אם יתעלמו מרצונו ויחללו את מצוותיו, האל, שלא חס על המלאכים שחטאו, לא יחוס עליהם; החטא ישלול מהם את מתנות האל, ויביא עליהם סבל ואובדן. PP 33.4

המלאכים התרו באדם ובחווה לעמוד על המשמר ולהישמר מפני תחבולות השטן, משום שהוא יפעל ללא לאות כדי להפילם ברשתו. כל עוד הם יצייתו לאלוהים, השטן לא יצליח לפגוע בהם, משום שבשעת הצורך יחוש לעזרתם מלאכי ה׳. אם יצליחו להדוף אותו כבר בתחילת רמיזותיו, הם יהיו מוגנים ובטוחים ממש כמו מלאכי ה׳. ואולם, אם ייכנעו לפיתוי, יושחת טבעם לבלי הכר, עד כדי כך שלא יהיה בכוחם להתנגד לשטן. PP 34.1

עץ הדעת היה מבחן הציות והאהבה לאלוהים. הקדוש ברוך הוא ראה לנכון להעניק לאדם וחווה רק איסור אחד בנוגע לשפעת הגן, שנוצרה לתועלתם ולהנאתם. אך אם יתעלמו מרצונו בפרט אחד ויחיד זה, ימיטו על עצמם את אשמת החטא, שכן העץ האסור הוא הדרך היחידה שמעניקה לשטן גישה אליהם. אם ינסו לבחון את טיבו ייחשפו לתחבולות השטן, אך אם יימנעו מכך, לא יוכל השטן להציק להם בפיתויים חוזרים ונשנים. הם הוזהרו להקשיב בתשומת לב לאתראה שמסר להם ה׳, ולהסתפק במצוות שהעניק להם על פי ראות עיניו. PP 34.2

כדי לבצע את זממנו מבלי שאדם וחווה יבחינו בדבר, בחר השטן להשתמש בנחש - תחפושת שהתאימה היטב כדי להוליכם שולל. הנחש היה אז אחד היצורים החכמים והיפים ביותר בבריאה. כאשר התעופף באוויר, שיוו לו כנפיו מראה של ברק מסנוור, כצבעו הנוצץ של זהב ממורק. כאשר נשען על ענפיו עמוסי הפרי של העץ האסור והתענג על טעמו הערב של הפרי, הוא היווה מחזה מלבב, שריתק אליו את תשומת ליבו של כל המתבונן בו. וכך, בלב ליבו של גן העדן השליו, הסתתר המשחית וארב לטרפו. PP 34.3

המלאכים הזהירו את חווה שלא להיפרד מבעלה בשעת ביצוע מלאכת יומם בגן; בחברתו היא תהיה חשופה פחות לסכנת פיתוי מאשר אם תעבוד בגפה. אך כאשר שקעה חווה במלאכת יומה הנעימה, היא הרחיקה מבלי משים מחברתו. ברגע שקלטה שהיא לבדה חילחל בה חשש מפני סכנה, אך היא סילקה את פחדיה והחליטה שיש בה די חוכמה וכוח כדי להבחין ברוע ולעמוד בפניו. מבלי לזכור את אזהרת המלאכים, מצאה את עצמה חווה במהרה מביטה בעץ האסור בסקרנות ובהערצה. הפרי היה יפה כל כך למראה, והיא תהתה בינה לבינה מדוע אסר עליהם אלוהים לטעום ממנו. עתה הגיעה שעת הכושר של המפתה. לאחר שקלט את הלך רוחה, פנה אליה הנחש ואמר: ״אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן.״1 חווה המופתעת נחרדה לשמע המילים הללו, אשר הידהדו את מחשבותיה בקול רם. אך הנחש המשיך לדבר בטון מתנגן וערב, והערים תשבחות PP 34.4

1 ״אף כי...״ - האומנם? ומחמאות מעודנות ומתוחכמות ליופייה הרב, ודבריו לא היו כלל למורת רוחה. במקום להימלט מייד היא התעכבה שם, משתאה לראות ולשמוע נחש מדבר. אילו פנה אליה יצור שדמה למלאך היו הפחדים מתעוררים בקרבה. אך היא כלל לא העלתה בדעתה שהנחש המקסים ששבה את ליבה, עלול לשמש כלי שרת בידי האויב שסרח. PP 34.5

לשאלת המפתה השיבה חווה: ״מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים: ׳לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון.׳״ אז אמר הנחש לאישה: ״לא מות תמותון. כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע.״ PP 35.1

לו יאכלו מפרי העץ האסור, כך הכריז, הם יתעלו למדרגה גבוהה יותר וירכשו ידע והבנה רחבים יותר. הנה, הרי הוא עצמו אכל מן הפרי האסור, וכתוצאה מכך ניחן בכושר הדיבור. הוא רמז כי ה׳ חפץ למנוע מהם לאכול מפרי העץ מתוך קנאה, פן יהיו שווים לו. תכונותיו המופלאות של העץ המעניק חוכמה וגבורה לכל האוכל מפריו, הן שגרמו לה׳ לאסור עליהם לטעום ממנו או אפילו לגעת בו. המפתה רמז כי אין צורך לקיים הלכה למעשה את הצו האלוהי, הוא נועד אך ורק כדי לאיים עליהם ולהפחידם. איך ייתכן בכלל שהם ימותו? האם לא אכלו מפריו של עץ החיים? זה הכול מפני שאלוהים מבקש למנוע מהם להגיע למדרגה נעלה יותר ולמצוא אושר רב יותר. PP 35.2

כך פועל השטן מימי אדם הראשון ועד ימינו, והוא שוקד על פועלו בהצלחה רבה. השטן מדיח את בני האדם להטיל ספק בחוכמת האל ולא לתת אמון באהבתו. הוא מבקש ללא הרף לעורר בנו רוח של סקרנות וזלזול בכל דבר מקודש; רוח של תשוקה חקרנית וקצרת רוח, החותרת לחדור ולגלות את צפונות החוכמה והגבורה האלוהיות. כאשר בני האדם מנסים לפענח תעלומות שאלוהים ראה לנכון להסתיר מפניהם, הם מתעלמים מן האמיתות שנגלו בדברו, ההכרחיות לישועתם. ובזמן שהשטן גורם להם להאמין שהם משיגים ידע עצום ורב, הוא למעשה מדיח אותם להמרות את מצוות ה׳. ואולם, כל זה אינו אלא הטעייה. בני האדם, הגאים ברעיונות הקדמה שלהם, דורסים ברגל רמה את מצוות ה׳, ופוסעים בדרך האבדון המובילה להתנוונות, קלון ומוות. PP 35.3

השטן הציג בפני אדם וחווה, שהיו טהורים וקדושים, את היתרונות שישיגו באמצעות חילול מצוות האלוהים. האם איננו שומעים טענות דומות בימינו? אנשים רבים מדברים על צרות מוחם של המאמינים המצייתים לאל, וטוענים לזכותם שהם עצמם מחזיקים ברעיונות ליברליים ונהנים מחופש רב. האם אין זה הד לקול שעלה מגן עדן וקרא לנו לחלל את המצווה האלוהית: ״ביום אכלכם ממנו, והייתם כאלוהים״? השטן טען כי הפיק תועלת רבה מאכילת הפרי האסור, אך הקפיד שלא להיראות בעיני אדם וחווה כמנודה, וכמי שהודח בעטיו של החטא מן השמיים. על אף שכבר הבין את התוצאות הנצחיות של חטאו, הוא הסתיר את סבלו כדי למשוך אחריו את לב האחרים ולגרום להם לפעול כמוהו. כך גם מבקש החוטא להסתיר את טבעו האמיתי. הוא עשוי לטעון שהוא קדוש, אך הודאתו היהירה רק הופכת אותו מסוכן יותר. חוטא אשר מצדד בשטן, רומס את מצוות האל ומוביל אנשים אחרים בדרכו, לקראת אובדנם הנצחי. PP 35.4

חווה האמינה באמת ובתמים בדבריו של השטן, אך אמונתה לא הצילה אותה מן העונש על חטאה. היא כפרה בדבריו של ה׳, ודבר זה הוביל אותה אל זרועות החטא. ביום הדין, בני האדם לא יורשעו משום שהאמינו בשקר בתום לבב, אלא משום שלא האמינו באמת, ומשום לא ניצלו את ההזדמנות ללמוד מהי האמת. חרף פלפלנותו של השטן המתעה, המורה את ההפך מן האמת כדי להוליכנו שולל, אי הציות לאלוהים יוביל תמיד לאסון. שומה עלינו לעורר את ליבנו לחקור ולדעת את האמת. כל הלקחים שהעניק לנו אלוהים בדברו נועדו להזהירנו וללמדנו. הם הוענקו לנו כדי להגן עלינו מפני הטעייה. התעלמות מלקחים אלו תביא לחורבננו. שומה עלינו להיות סמוכים ובטוחים, כי כל דבר המנוגד לדבר האלוהים נובע מן השטן. PP 36.1

הנחש קטף את הפרי האסור והניחו בידיה של חווה, שקיבלה אותו בהססנות ובחוסר רצון. אבל אז הוא הזכיר לה את דבריה שלה: שאלוהים אסר עליה ועל בן זוגה לגעת בעץ, פן ימותו. אם תאכלי מהפרי לא יאונה לך כל רע, הכריז, כשם שדבר לא קרה לך כשנגעת בו. חווה, שנבצר ממנה לראות את פרי הבאושים של מעשיה, הפכה נועזת יותר. כאשר ראתה, ״כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים, ותיקח מפריו ותאכל.״ הפרי היה טעים להפליא בעיניה. כשנגסה בו, חשה שהוא מפיח בה כוח מחייה, והאמינה שהתעלתה למדרגת קיום גבוהה יותר. היא הושיטה את ידה, קטפה פרי נוסף ללא חשש ואכלה ממנו. עתה, משחטאה והפכה שותפה לשטן לדבר עבירה, היא פעלה ככלי שרת בידיו כדי להמיט אסון גם על בעלה. אחוזת התרגשות עזה, מוזרה ולא טבעית, ידיה עמוסות לעייפה בפרי האסור, חיפשה חווה את בעלה, וכשפגשה בו גוללה בפניו את כל מה שאירע. PP 36.2

פניו של אדם לבשו עצבות. הוא נראה מודאג ואחוז תדהמה. הוא השיב לדברי חווה כי הנחש הוא בוודאי האויב שמפניו הוזהרו, וכי עתה נגזר עליה למות בהתאם למצוות ה׳. אך חווה רק האיצה בו לאכול מן הפרי, וחזרה על דברי הנחש: ״לא מות תמותון״. היא טענה כי דבריו חייבים להיות נכונים, שכן היא לא הבחינה אפילו בשמץ של מורת רוח מצד ה׳, אלא להפך, חשה התרוממות רוח מרנינה, מרעננת ונהדרת, שהרטיטה את כל נימי נפשה והפיחה חיים חדשים בכל רמ״ח אבריה. היא תיארה לעצמה כי התנסתה בחוויה מפעימה זו בהשראת מלאכי ה׳. PP 36.3

לדאבונו, הבין אדם הראשון כי בת זוגו חיללה את מצוות ה׳: היא התעלמה מן האיסור האחד והיחיד שניתן להם כמבחן לנאמנותם ולאהבתם. מאבק נורא התחולל בקרבו. הוא הצטער צער רב על שהניח לחווה להתרחק מחברתו. אך ידע שאת הנעשה אין להשיב; הוא יאלץ להיפרד ממנה ולאבד את חברתה המלבבת לעד. איך יוכל לשאת זאת? אדם הראשון התענג על חברתם של אלוהים ומלאכיו הקדושים. הוא זכה להביט בתהילת הבורא. הוא הבין את גודל הגורל הנשגב הצפון לאנושות, אילו בני האדם ידבקו באלוהים. ואולם, כל אותן ברכות שהרעיף עליו האל בחסדו, פרחו מזיכרונו בשעה שאחז בו פחד פן יאבד את המתנה שעלתה בעיניו בערכה על כל היתר - את חווה. אף שליבו היה גדוש אהבה ורגשי הכרת תודה ונאמנות לבורא, אהבתו לחווה גברה עליהם. חווה הייתה חלק ממנו, עצם מעצמותיו, בשר מבשרו; המחשבה על הפרידה ממנה הייתה בלתי נסבלת. נבצר ממנו להבין כי יש לאל ידה של הגבורה האינסופית והכול יכולה, שיצרה אותו בצלמה מעפר האדמה, בראה אותו כליל יופי, הפיחה בו חיים והעניקה לו באהבה רבה את חווה - להעניק לו בת זוג אחרת שתמלא את מקומה. הוא גמר אומר בנפשו לחלוק איתה את מר גורלה; אם נגזר עליה למות, מות ימות גם הוא עימה. אחרי הכול, סבר, האם לא ייתכן שהדברים שאמר הנחש הנבון נכונים הם? חווה ניצבה לפניו בכל יופייה והדרה, ונראתה תמה וברה כפי שהייתה לפני שהמרתה את פי ה׳. עתה היא הביעה כלפיו אהבה רבה יותר מאי פעם. צילו של המוות לא ריחף מעליה. לאחר שאדם החליט לעמוד באומץ בפני התוצאות, הוא אחז בפרי ונגס בו במהירות. PP 36.4

מייד לאחר שחטא, נדמה היה לאדם הראשון כי עבר למצב קיומי נשגב יותר. ואולם, במהרה החלו לקנן במוחו מחשבות על חטאו, ואימה אחזה בליבו. האוויר, שהיה עד כה נוח ונעים, הפך לפתע צונן והחל להקפיא את בני הזוג אכולי האשמה. האהבה והשלום ששרו ביניהם נעלמו לעד. תחושת הכרה בחטא ופחד מן הבאות תפסו את מקומם. עתה נגלתה נשמתם לעיניהם במלוא מערומיה. גלימת האור שעטו התפוגגה, והם ניסו כמיטב יכולתם לכסות את מערומיהם, שכן לא העזו לפגוש במצב מביש זה במבטם של אלוהים ומלאכיו הקדושים. PP 37.1

עתה נוכחו בני הזוג בטבעו האמיתי של חטאם. אדם הראשון נזף בבת זוגו על מעשה השטות שעשתה, כאשר התרחקה מחברתו והניחה לעצמה ללכת שולל אחר הנחש. ואולם, שניהם השלו את עצמם וסברו כי האל, אשר אהב אותם אהבה עזה כל כך, ימחל להם על חטא אחד ויחיד זה, ולא יטיל עליהם את אותו עונש נורא שמפניו חששו כל כך. PP 37.2

השטן צהל כמנצח על הצלחתו, שהרי עלה בידו לפתות את האישה לפקפק בחוכמת ה׳, לא לבטוח באהבתו ולהמרות את פיו, ובאמצעותה אף הצליח להדיח את אדם הראשון לדבר עבירה. PP 37.3

ואולם, המחוקק העליון היושב במרומים ביקש להראות לאדם ולחווה את תוצאות חטאם. השכינה ירדה אל הגן ושרתה בו. במצב התום והקדושה בו שרו עד כה, נהגו אדם וחווה לקדם בברכה ובשמחה את פניו של בוראם, אך עתה נמלטו מפניו באימה וביקשו למצוא מחסה בנבכי הגן. ואולם, אלוהים קרא אל אדם ושאל:״ איכה?״ אז השיב אדם:״ את-קולך שמעתי בגן; ואירא כי-עירום אנוכי, ואחבא.״ וה׳ שאל שוב: ״מי הגיד לך, כי ;עירום אתה; המן-העץ, אשר צויתיך לבלתי אכל-ממנו אכלת?״ PP 37.4

אדם הראשון לא הכחיש ולא תרץ את חטאו. אך במקום להביע חרטה, הוא ניסה להטיל את האשם על אישתו, ואפילו על אלוהים בכבודו ובעצמו: ״ויאמר האדם: האשה אשר נתתה עמדי, הוא נתנה-לי מן־העץ ואכל. ״ אדם, אשר בחר מרצונו החופשי ומתוך אהבתו לחווה לאבד את אהדתו וקרבתו של האל, את מעונו הנאה בגן עדן ואת חיי הנצח והאושר, השתדל עתה, אחרי שהמרה את פי ה׳, להטיל את האשם בבת זוגו ואפילו בבורא, ולראות בהם אשמים בחטא שביצע. כמה נורא הוא כוחו של החטא! PP 38.1

כאשר שאל ה׳ את האישה: ״מה-זאת עשית?״, השיבה: ״הנחש השיאני ואכל״, ותהתה בינה לבינה: ״לשם מה בראת בכלל את הנחש, ולמה התרת לו להיכנס לגן עדן?״ - אלו היו השאלות שנרמזו בתירוצה לחטאה. כפי שנהג אדם, הטילה גם היא את האשם על אלוהים. רוח ההצטדקות שאחזה בהם נבעה מן השטן, אבי השקר. אבותינו הראשונים התמכרו לרוח זו מרגע שנכנעו להשפעת השטן, והיא נגלתה בקרב כל צאצאיהם. במקום להתוודות על חטאם מתוך ענווה ונמיכות רוח, ניסו אדם וחווה להתגונן על ידי הטלת האשם זה על זו, על האחרים, על הנסיבות ועל אלוהים, כשהם משתמשים אפילו בברכותיו כדי להתלונן נגדו. PP 38.2

אז חרץ ה׳ את דינו של הנחש ואמר: ״כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה , ומכל חיית השדה; על-גחנך תלך׳ ועפר תיאכל כל-ימי חיייך.״ השטן השתמש בדמותו של הנחש כדי לדבר עם אדם וחווה, ולכן עתיד הנחש לשאת את גזר הדין שחרץ ה׳. נגזר עליו להפוך מהיצור היפה והנערץ ביותר מכל חיות השדה ליצור הנאלח, המתרפס והמתועב ביותר, שיהיה שנוא על בני האדם ובעלי החיים כאחד, ומפניו ייראו הכול. המילים שנאמרו לנחש התייחסו ישירות לשטן בכבודו ובעצמו, ובישרו על תבוסתו והשמדתו הסופיים: ״ואיבה אשית, בינך ובין האשה, ובין זרעך, ובין זרעה: הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב.״ PP 38.3

לדאבונה, שמעה חווה על הצער והכאב שיהיו מנת חלקה מעתה ואילך, וכן את הגזירה הנוספת שה׳ גזר עליה: ״ואל-אישך, תשוקתך, והוא, ימשל-בך.״ במעשה הבריאה יצר אלוהים את האישה כשוות מעמד לגבר. אילו צייתו אבותינו הראשונים לפי ה׳ ולמצוות תורתו רבת החסד והאהבה, הם היו ממשיכים לשרות בהרמוניה זוגית. ואולם, החטא הפר את ההרמוניה ועורר ביניהם ריב ומדון. מעתה ואילך, הם ישמרו את ההרמוניה והאחדות רק על ידי כניעה. מאחר וחווה הייתה הראשונה שחטאה, היא זאת שתישא בעול הכניעה. היא התרחקה מחברת בן זוגה בניגוד לצו האלוהי, ואז הודחה על ידי השטן לדבר עבירה. היא זו שהדיחה את אדם הראשון לחטא, ולכן עתה גזר עליה ה׳ לחיות תחת מרות בעלה. אילו צייתו בני האדם השורים בחטא למצוות ה׳, הייתה גזרה זו הופכת לברכה, על אף שנבעה מן החטא. ואולם, משום שעל פי רוב משתמש הגבר לרעה בסמכות שניתנה לו, הוא הופך את גורלה של האישה מר כלענה, ואת חייה לחיי טורח ומכאוב. PP 38.4

חווה הייתה מאושרת מאוד לצד בעלה במעונם בגן עדן. ואולם, בדומה לבנות חווה חסרות המנוח של ימינו, היא השתעשעה בתקווה להגיע למדרגה גבוהה יותר מזו שה׳ ייעד לה. בניסיונה להתעלות מעבר למדרגה בה נמצאה, נפלה חווה למדרגה נמוכה בהרבה. אנשים המסרבים למלא בשמחה ובחפץ לב את מחויבויותיהם בהתאם לרצון ה׳ ותוכניותיו, ישיגו תוצאה דומה. במאמציהם להגיע לעמדות שה׳ לא ייעד בעבורם, רבים מחמיצים את ייעודם האמיתי, בו יכלו להביא ברכה רבה לעולם. בתשוקתן העזה להגיע למדרגה גבוהה יותר ויתרו נשים רבות על אופיין המעודן, האצילי והמכובד, ובכך לא השלימו את המלאכה שיועדה להן מידי שמיים. PP 39.1

לאדם הראשון אמר ה׳: ״כי-שמעת לקול אשתך, ותאכל מן־העץ, אשר צויתיך לאמור לא תאכל ממנו - ארורה האדמה, בעבורך, בעצבון תאכלנה, כל ימי חייך. וקוץ ודרדר, תצמיח לך; ואכלת, את-עשב השדה. בזעת אפיך, תאכל לחם, עד שובך אל-האדמה, כי ממנה לקחת: כי-עפר אתה, ואל-עפר תשוב.״ PP 39.2

הקדוש ברוך הוא לא חפץ שאדם וחווה החפים מחטא יתוודעו לרוע. הוא העניק להם את הטוב, ומנע מהם את הרע. ואולם, בניגוד למצוותו המפורשת הם אכלו מפרי העץ האסור, ולכן מעתה ואילך ימשיכו לאכול ממנו, וידיעת הרע תהיה נחלתם כל ימי חייהם. מן הרגע הזה ואילך, השטן לא ירפה עוד מן האנושות: הוא ימשיך להסית ולהדיח את בני האדם לחטא. תחת המלאכה הנעימה שה׳ הטיל עליהם, אשר הסבה להם אושר רב, יהיו עתה מנת חלקם עבודה קשה ומאומצת ודאגות רבות. הם יחוו צער, אכזבה, כאב, ולבסוף - מוות. PP 39.3

הטבע כולו, השרוי תחת קללת החטא, מעיד כאלף עדים בפני האדם על טבעו והשלכותיו של המרי נגד אבינו שבשמיים. כאשר אלוהים ברא את האדם, הוא העניק לו שליטה מוחלטת על העולם ועל כל בעלי החיים. הטבע נותר תחת שליטתו של אדם הראשון כל עוד הוא דבק בה׳. אך מרגע שמרד באל והפר את מצוותיו, מרדו היצורים הנחותים ממנו בשלטונו. מעתה ואילך עתיד ה׳ להפגין ברוב חסדו את קדושת תורתו בפני בני האדם, ולהניח להם לחוות על בשרם את הסכנה הטמונה בהתעלמות ממצוותיו, קלה כחמורה. PP 39.4

חיי העמל והדאגה, שיהיו מנת חלקו של האדם מעתה ואילך, יועדו לו מתוך אהבה. זהו העונש על חטאו: הוא נועד לחנך אותו למשמעת, לאלף אותו, לרסן את תאוות הבשר ותענוגות החיך וללמדו שליטה עצמית. הוא היווה חלק מתוכניתו הגדולה והנשגבת של אלוהים לקראת תיקון ההרס שעולל החטא, והשבת המצב הקודם על כנו. PP 39.5

האזהרה שניתנה לאבותינו הראשונים: ״ומעץ, הדעת טוב ורע - לא תאכל, ממנו: כי ביום אכלך ממנו - מות ותמות.״ (בראשית ב: 17), אין פירושה כי הם ימותו בעצם היום בו יאכלו את הפרי האסור. ואולם, ביום שיאכלוהו תיגזר עליהם גזירה סופית ונחרצת. חיי הנצח הובטחו להם בתנאי שיצייתו למצוות ה׳, בעוד שחילול מצוות ה׳ יביא עליהם את אובדן חיי הנצח. בעצם היום הזה הם ידונו למוות ולאבדון. PP 40.1

כדי לזכות בחיי נצח, חייב האדם לאכול תמיד מעץ החיים. מבלי להיזון מפריו, תלך גחלת חייו ותדעך, עד שנשמתו תפרח והוא ייפח את נפשו. תוכניתו של השטן הייתה, שאדם וחווה יביאו על עצמם את זעם האל בשל אי ציות למצוותיו, ואז, כאשר לא יזכו למחילה, כך קיווה, הם יאכלו מעץ החיים, ובדרך זו ינציחו את קיומם האומלל, רווי החטא והצער. ואולם, לאחר שאדם הראשון חטא, הופקדו הכרובים על שמירת הדרך אל עץ החיים. רשפי האור שהבזיקו סביבם נראו כ״להט החרב המתהפכת,״, דהיינו, כלהבי חרבות או חרבות אש מסתובבות. איש מצאצאיו של אדם לא יורשה לעבור דרך מחסום זה כדי לטעום מפרי החיים. לפיכך, כל חוטא נגזר לחיי תמותה. PP 40.2

אנשים רבים רואים בנחשולי הצרות, היגון והצער שבאו על האנושות בשל חטאם של אבותינו הראשונים, עונש חמור מדי על חטא פעוט כל כך, והם מפקפקים בחוכמה ובצדק האלוהי בנוגע ליחסו אל בני האדם. ואולם, אם יתעמקו בסוגייה הם עשויים לגלות את טעותם. אלוהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו: תם ונקי מחטא. מעמדם של בני האדם שיגדשו את הארץ יהיה פחות אך במעט מן המלאכים, אבל ה׳ ייאלץ לבחון את מידת ציותם, משום שאין לו חפץ בעולם גדוש בבני אדם המזלזלים במצוותיו. ואולם, המבחן שה׳ הטיל בחסדו על אדם הראשון לא היה חמור. עצם הקלות שבשמירת האיסור היחיד שהטיל עליו אלוהים, הפך את חטאו כבד מאוד. אם אדם הראשון לא יעמוד בניסיון הפעוט ביותר ויעבור על המצווה היחידה שניתנה לו, הוא בוודאי לא יעמוד בניסיון גדול יותר אם יופקדו בידיו מחויבויות גדולות יותר. PP 40.3

אילו הטיל ה׳ מבחן עצום וכביר על אדם הראשון, היה הדבר גורם לאנשים שיצר הרע שולט בהם, להשתמש בדבר כאמתלה להצדקת מעשיהם, והם היו בוודאי פוטרים את חטאם באמירה כגון: ״מה שעשיתי הוא רק דבר של מה בכך. אלוהים אינו קפדן בדברים קלי ערך כאלה!״ וכך היו בני האדם מתמידים בחטאיהם, כי הללו היו נראים בעיניהם חסרי חשיבות, ואיש גם לא היה מגנה אותם. ואולם, בכך הראה אלוהים בברור כי כל חטא, קל כחמור, הוא רע בעיניו. PP 40.4

בעיני חווה, המעשה שעשתה כאשר טעמה מן הפרי האסור בניגוד למצוות ה׳, ואף הדיחה את בעלה לדבר עבירה, נראה פעוט. ואולם, צרות רבות באו על העולם בעטיו של החטא ״הפעוט״ הזה. מי יידע ברגע של פיתוי אילו תוצאות הרות אסון ינבעו בשל טעות קטנה אחת? PP 41.1

אנשים רבים מלמדים כי איננו מחויבים לשמור את התורה, ומנמקים זאת בטענה שהאדם אינו מסוגל לקיים את מצוותיה. אך אם היה הדבר נכון, מדוע נענש אדם הראשון על חטאו? חטאם של אדם וחווה המיט צער ואשמה על העולם. אלמלא טובו וחסדו של האל הייתה האנושות שוקעת בייאוש חסר תקווה. בל נשלה את עצמנו : ״שכר החטא הוא מוות.״ (אל הרומיים ו: 23). חילול תורת ה׳ בימינו אינו פטור מעונש, ממש כשם שאבות האנושות לא נמלטו מגזר דינו של ה׳ ומן העונש שהטיל עליהם. PP 41.2

לאחר שחטאו, לא הורשו אדם וחווה להישאר בגן עדן. הם הפצירו בה׳ להשאיר אותם במעונם הטהור והמלבב. הם הודו כי אכן איבדו כל זכות להחזיק בו, אך התחייבו לציית לאל מעתה והלאה באופן מוחלט. ואולם, ה׳ הבהיר להם חד משמעית, כי טבעם הושחת בשל החטא; הם נחלשו ולכן יתקשו להתנגד לרוע, הם סללו את הדרך בפני השטן, שמעתה ואילך ייכנס לליבם בקלות רבה יותר. שהרי אם הם נכנעו לפיתוי במצב התום בו שרו, על אחת כמה וכמה עתה. בהיותם אכולי אשמה הם יתקשו עוד יותר לשמור על תומם ויושרם. PP 41.3

בצער רב ובכניעות נפרדו אדם וחווה ממעונם הנאה בגן עדן, ויצאו לשכון על פני האדמה המקוללת. האקלים שעד כה היה נעים וממוזג יהיה נתון מעתה ואילך לשינויים קיצוניים. ברוב רחמיו העניק להם ה׳ כותנות עור שיגנו עליהם מפני התנאים הקשים של מזג האוויר ההפכפך. PP 41.4

בשעה שאדם וחווה חזו לראשונה בפרחים הקמלים ובעלים הנושרים וקלטו כי אלו סימנים המבשרים ריקבון ומוות, הם שקעו באבל שהיה עמוק יותר מאבלם של בני האדם בימנו על מתיהם. קיצם של הפרחים החינניים והעדינים אכן היווה מקור לצער רב. אך כאשר השירו העצים הגדולים את עליהם, חזו אדם וחווה באופן מוחשי ביותר באמת המרה והקשה, כי מעתה והלאה המוות הוא חלק בלתי נפרד מקיומם. PP 41.5

גן העדן נותר על פני האדמה הרבה אחרי שאדם וחווה גורשו ממנו והורחקו משביליו המרנינים. אדם וחווה ששרו עתה בחטא, הורשו להביט אל עבר ביתם המלבב והתם, שהכניסה אליו נחסמה על ידי הכרובים. השכינה נגלתה במלוא תפארתה והדרה, בשערי גן העדן שבו ניצבו הכרובים. אדם הראשון ובניו באו למקום כדי להשתחוות לה׳. כאן הם שבו וחידשו את שבועת הציות לתורת ה׳, שחילולה הוא שהביא לגירושם מגן עדן. כאשר החטא הלך וגבר ופשה בעולם, ומעשי הרשע של בני האדם חרצו את גורלם לכליה בידי המבול, עקרה יד ההשגחה את גן העדן, ונטלה אותו מן העולם הזה. ואולם, בשעת הפיוס הסופית, כאשר יקומו ״שמים חדשים וארץ חדשה״ (התגלות כא: 1), גן העדן ישוקם באופן מפואר ומרשים בהרבה מכפי שהיה בראשית הבריאה. PP 41.6

בימים ההם יישבו כל יראי ה׳, אשר שמרו את מצוותיו, בצילו של עץ החיים, ויתענגו על משב הרוח המחייה והנצחי שלו. במהלך הנצח כולו יחזו תושבי העולמות שלא חטאו בגן מלבב זה, שהינו דוגמה ליצירה מושלמת במעשה הבריאה של אלוהים, שלא ניזוקה בשל קיללת החטא; דוגמה למה שהאדמה כולה הייתה הופכת להיות, אילו רק הגשים האדם את תוכניתו המהוללת של הבורא. PP 42.1