אבות האומה ונביאי ישראל

מעשה העגל בחורב

פרק זה מבוסס על שמות לב׳ עד לד׳

תקופת היעדרותו של משה הייתה עת של ציפייה וחשש לישראל. העם ידע כי משה עלה אל ההר בחברת יהושע, ונכנס אל תוך הענן הכבד שנגלה לעיניהם מן הערבה. הענן אפף את פסגת ההר, שהוארה מעת לעת בברקים שהבזיקו מכבוד ה׳. בני העם ציפו בכיליון עיניים לשובו של משה. מכיוון שהתרגלו לדמויות הגשמיות שסימלו את האלוהות בפולחן המצרי, הם התקשו לבטוח באל בלתי נראה. במדבר הם למדו להסתמך על משה ואמונתם התחזקה. עתה, משה נלקח מקרבם. הימים והשבועות נקפו, והוא טרם חזר. למרות שענן ה׳ נגלה עדיין לעיניהם, רבים במחנה האמינו כי מנהיגם נטש אותם, או הושמד באש אוכלה. PP 234.1

תקופת הציפייה לשובו של משה העניקה לעם הזדמנות להגות בתורת ה׳, ולהכין את לבבם לקראת התגלויות נוספות של אלוהים. היה בידם שפע של זמן לעשות זאת; אילו ביקשו לקבל תובנות רבות יותר למצוות ה׳, תוך הכנעת לבבם לפניו, הם לא היו באים בפני פיתוי. אך הם לא נהגו כך. במהרה הם הפכו אדישים, רשלנים ומופקרים. מצב זה שרר במיוחד בקרב ההמונים שנלוו לעם, אותו ״ערב רב.״ הללו היו חסרי סבלנות וביקשו לצאת מייד לדרך אל הארץ המובטחת - ארץ זבת חלב ודבש. הארץ הטובה ורחבת הידיים הובטחה להם רק בתנאי שיצייתו לה׳, אך הדבר פרח מזיכרונם. היו בקרבם אנשים שהציעו לשוב למצרים, אך בלא הבדל אם העם יתקדם לעבר כנען או ישוב למצרים, ההמונים היו נחושים בדעתם לא לחכות עוד למשה. PP 234.2

בהיעדרו של המנהיג התעצמה תחושת חוסר האונים בקרב העם, והם שבו ודבקו באמונותיהם הטפלות. בקרב אותו ״ערב רב״ קמו אנשים שהיו הראשונים שהביעו חוסר סבלנות והתמרמרות. הם אלה שהפכו למנהיגי הכפירה, שהובילה ליצירת עגל הזהב. השור או העגל היו אחדים מהדמויות שסימלו את אלוהי המצרים; בהתאם להצעתם של עובדי האלילים שסגדו במצרים לבעלי חיים אלו, בני ישראל יצרו עתה עגל זהב וסגדו לו. העם ביקש לעצמו דמות אלוהית שתדריך אותו ותשמש תחליף למשה. אולם אלוהים לא הציג את עצמו מעולם בדמות כלשהי, ואף אסר על עשיית כל פסל ותמונה למטרות פולחן. הנסים הכבירים שהתחוללו במצרים ובים סוף נועדו לחזק את אמונת העם בה׳, כאל האמת היחיד - האלוהים רב הכוח והבלתי נראה, שומר ישראל. כמיהת העם להתגלות נראית לעין סופקה בדמות עמוד הענן ועמוד האש אשר הנחו את צבאות ישראל, וכן בהתגלות שכינת ה׳ על הר סיני. אך על אף שעמוד ה׳ עדיין הלך לפניהם, הם הפנו עורף לה׳, שבו בלבבם אל אלילי מצרים וראו בעגל הזהב סמל לתהילת האל הבלתי נראה! PP 234.3

בהיעדרו של משה מונה אהרון להנהיג את העם. המון רב נקהל סביב אוהלו ותבע ממנו: ״עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו.״ ענן ה׳, כך הם טענו, אשר הנחה אותם עד כה, נח עתה על ההר לצמיתות; הוא לא ישוב וינחה את מסעותיהם. הם זקוקים לדמות אלוהית במקומו. והיה אם יחליטו לשוב מצריימה, כפי שהוצע להם, הם יישאו חן וחסד בעיני המצרים כאשר יישאו לפניהם את עגל הזהב, שכן בדרך זו יפגינו לעיני הכול כי הוא הוא אלוהיהם. PP 235.1

משבר כזה דרש אדם תקיף, החלטי ואמיץ, אדם ללא חת; אדם אשר רומם את כבוד אלוהים הרבה מעבר לביטחונו האישי, לאהדה שזכה לה, ואפילו לחייו שלו. אך אהרון, המנהיג הנוכחי של ישראל, לא היה אדם כזה. הוא מחה קלושות על דרישת העם, אך ההססנות והפחדנות שהפגין ברגע המכריע הפכו אותם נחושים יותר. הרעש וההמולה הלכו וגברו. נראה שטירוף עיוור ולא הגיוני אחז בהמונים. אחדים נותרו נאמנים לברית עם ה׳, אך הרוב הצטרפו למעשה הכפירה. המעטים שניסו להוקיע את עשיית הצלם בטענה כי זוהי אלילות, הותקפו בגסות, ובתוך המהומה והמבוכה קיפחו לבסוף את חייהם. PP 235.2

אהרון חשש לביטחונו שלו; במקום להגן באצילות על כבוד האלוהים, הוא נכנע לתביעות ההמון. הצעד הראשון שנקט היה להורות לעם להסיר את תכשיטי הזהב, לאספם ולהביאם אליו. הוא קיווה שגאוותם תגרום להם לסרב לוותר עליהם. אך הם ויתרו בלב חפץ על תכשיטיהם ונזמי הזהב שלהם, ואהרון יצק מהם עגל בדמות אחד מאלילי מצרים. בני העם הכריזו:״ אלה אלוהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים!״ אהרון נהג באופן שפל ונקלה כאשר התיר את חילול השם, אך הוא הגדיל לעשות. כאשר נוכח בשביעות רצונו של העם מעגל הזהב, הוא בנה מזבח לפניו וקרא: ״חג ליהוה מחר!״ הכרזתו בושרה בקרב המחנה כולו באמצעות תרועות השופרות. ״וישכימו, ממחרת, ויעלו עלות, ויגשו שלמים; וישב העם לאכול ושתו, ויקומו לצחוק.״ במסווה של ״חג לה׳״, התמכר העם לאכילה, לשתייה ולמעשי הוללות חסרי רסן. PP 235.3

בימינו, אהבת התענוגות מוסווית לעיתים קרובות על ידי יראת שמיים, לכאורה. PP 235.4

על פי הכתוב ישנם מאמינים שהם ״לכאורה בעלי יראת שמים!״. דת המאפשרת לבני האדם להתמסר לתאוותיהם ולהתמכר לסיפוק חושיהם בשעת ביצוע טקסי פולחן, מסבה עונג להמונים, ממש כשם שפולחן העגל הסב הנאה לבני ישראל. בימינו ישנם עדיין אנשים נוחים להשפעה כמו אהרון. כאשר הללו יחזיקו בעמדות מפתח בקהילה, הם ייכנעו לתשוקות ההמונים הסוררים, ובדרך זו יעודדו אותם לחטוא. PP 235.5

ימים ספורים בלבד חלפו מן היום בו כרתו בני ישראל ברית עם ה׳, ונשבעו בחגיגיות לציית לקולו. הם עמדו רועדים ומלאי יראה לפני ההר והקשיבו לדברי ה׳: ״לא יהיה לך אלוהים אחרים, על פני.״ כבוד ה׳ ריחף עדיין על הר סיני לעיני העדה כולה; אך הם פנו עורף לה׳ וחיפשו לעצמם אלוהים אחרים. ״יעשו עגל בחרב; וישתחוו, למסכה. וימירו את כבודם; בתבנית שור, אוכל עשב.״ (תהילים קו:19, 20). האם תיתכן כפיות טובה גדולה מזו? האם ייתכן חילול בוטה יותר של כבוד ה׳, של האל אשר התגלה בפניהם כאב רחמן וכמלך מלכי המלכים?! PP 236.1

למשה השוהה על ההר נודע על הכפירה שפשטה במחנה. ה׳ הורה לו לשוב אל העם ללא דיחוי: ״לך רד, כי שחת עמך, אשר העלת מארץ מצרים.״ אלוהים היה יכול לעצור את הכפירה באיבה, אולם הוא המתין עד שהגיעה לשיאה. זאת כדי ללמד את עמו לקח באמצעות העונש שיטיל עליהם בשל בגידתם וכפירתם. PP 236.2

הברית שה׳ כרת עם עמו בוטלה, וה׳ הכריז באוזני משה: ״ועתה הניחה לי, ויחר אפי בהם ואכלם; ואעשה אותך, לגוי גדול.״ בני ישראל, במיוחד ה״ערב רב״ שנלווה אליהם, ינסו תמיד למרוד בה׳, ואף ימשיכו להתלונן נגד מנהיגם ולצער אותו בחוסר אמונתם ובעיקשותם. מבחינתו של משה, הנהגת העם אל הארץ המובטחת תהיה מבצע מפרך וניסיון קשה מנשוא. חטאיהם כבר שללו מהם את חסד ה׳, והצדק האלוהי דרש את השמדתם. לפיכך, ה׳ תיכנן להשמיד את העם ולהפוך את משה לגוי גדול. PP 236.3

״ועתה הניחה לי... ואכלם.״ אם אלוהים תיכנן להשמיד את העם, מי יוכל ללמד עליהם זכות ולהתחנן על חייהם? רק קומץ מנהיגים היו דבקים בצאן מרעיתם, במקום לעזוב את החוטאים לנפשם ולהניח להם לשאת את דינם! רק מנהיגים מעטים לא היו מחליפים בשמחה את העמל הרב, העול הכבד והקורבן העצום הכרוכים בהנהגת העם, אשר תוגמלו בכפיות טובה ובתרעומת, בעמדה של כבוד ובנוחות - בזמן שאלוהים בכבודו ובעצמו מציע להקל את העול המוטל עליהם. PP 236.4

אך משה הבחין בשביב של תקווה בקרב חרון אפו של ה׳ והסתייגותו מעמו. הוא למד מדברי ה׳ אליו: ״ועתה הניחה לי,״ כי אין בהם כדי לאסור על תפילת הפגעה. להפך, דברי ה׳ עודדו אותו להתפלל, שכן נרמז בהם כי דבר לא יציל את ישראל זולת תחינותיו של משה. וכי אם יפציר בה׳, אלוהים יחוס על בני עמו וישאירם בחיים. PP 236.5

״ויחל משה, את פני יהוה אלוהיו; ויאמר, למה יהוה יחרה אפך בעמך, אשר הוצאת מארץ מצרים, בכוח גדול וביד חזקה.״ PP 236.6

דברי ה׳ למשה רמזו על התכחשות לעמו. הוא דיבר עליהם באוזני משה בתור: ״עמך, אשר העלית מארץ מצרים.״ אך בענוותו, כפר משה בהיותו מנהיג ישראל. הוא טען כי העם אינו שלו, אלא עמו של ה׳. הוא שב והדגיש: ״עמך, אשר הוצאת מארץ מצרים, בכוח גדול וביד חזקה.״ ואז ניסה לשכנע את ה׳ לשוב מחרון אפו, באומרו: ״למה יאמרו מצרים לאמור, ברעה הוציאם להורג אותם בהרים, ולכלתם, מעל פני האדמה?״ PP 236.7

במהלך החודשים הספורים שחלפו מאז יציאת ישראל ממצרים, התפשטה בקרב עמי האזור הבשורה הנשגבת על אודות גאולת ישראל. פחד גדול נפל על העמים עובדי האלילים, הכול ציפו לראות מה אלוהים יחולל בעבור עמו. אילו ישראל תושמד עתה, אויביה ינצחו וכבוד ה׳ יחולל. המצרים יטענו כי צדקו בהאשמותיהם: במקום שה׳ יוביל את עמו למדבר כדי שיעלו קורבנות לכבודו, כמובטח, הוא גרם להם להיטבח כקורבן. אויבי ישראל לא היו מביאים בחשבון את חטאי ישראל. מבחינתם, אילו יושמד העם שאלוהים כיבד ורומם, הדבר ימיט חרפה על שמו. לפיכך, כמה גדולה האחריות שנחה על כתפי האנשים שרוממו וזכו לכבוד מידי ה׳, וזאת כדי לרומם את שמו ולעשותו לתהילה בקרב הארץ! לכן, שומה עליהם להישמר מכל משמר פן יחטאו, שכן אז יאלצו לשאת את משפטיו, וימיטו חרפה על שמו בקרב הכופרים! PP 237.1

כאשר משה התחנן בפני ה׳ בעבור ישראל התפוגגה ביישנותו, וזאת בשל אהבתו העזה לעמו ודאגתו כלפיהם. עד כה שימש כלי שרת בידי ה׳ לביצוע ניסים רבים בעבורם. עתה, נעתר הקדוש ברוך הוא לתחינותיו של משה, ונענה לתפילתו שלא היה בה שמץ של אנוכיות. אלוהים בחן את עבדו; הוא בחן את נאמנותו ואת אהבתו כלפי העם הסורר וכפוי הטובה הזה, ומשה עמד במבחן באצילות. התעניינותו בבני ישראל לא נבעה ממניע אנוכי. שגשוג עמו הנבחר של ה׳ עמד נגד עיניו והיה קרוב יותר ללבו מאשר כבוד אישי או זכויות שינחל בתור אב לאומה גדולה כל כך. אלוהים היה שבע רצון מנאמנותו של משה, מתמימות ליבו ומיושרו, ולכן הפקיד בידיו את המשרה הנכבדת של רועה נאמן, אשר ינחה את ישראל אל הארץ המובטחת. PP 237.2

כאשר משה ויהושוע ירדו מן ההר בעוד משה נושא בידיו את שני ״לוחות העדות,״ PP 237.3

הם שמעו את הקולות ההומים של ההמון הנסער, שהעידו ללא ספק על המולה גדולה בקרבם. המחשבה הראשונה שחלפה בראשו של יהושע, איש המלחמה, הייתה שמדובר במתקפת אויב על המחנה. הוא אמר למשה: ״קול מלחמה, במחנה.״ אך משה הבין את פשר המהומה לאשורה. הקול לא היה קול מלחמה אלא קולות של שמחה והילולה. הוא אמר ליהושוע: ״אין קול ;ענות גבורה, ואין קול, ענות חלושה; קול ענות, אנוכי שמע.״ PP 237.4

כאשר קרבו אל המחנה, הם חזו בבני העם צועקים ורוקדים, משולהבים סביב עגל הזהב. המחזה נראה כהילולה של עובדי אלילים, וכחיקוי לחגי האלילות של מצרים. כמה שונה היה הדבר מעבודת ה׳, הנעשית ביראת כבוד וברצינות! רגשותיו של משה הציפו אותו. זה מכבר הוא שרה בנוכחות כבוד ה׳, ועתה, על אף שהוזהר מראש על המתרחש במחנה, לא היה מוכן למחזה הנורא שהעיד על שפל המדרגה של ישראל. הוא רתח מזעם. משה רצה להפגין את התיעוב שחש כלפי חטאם, ולכן השליך מידיו את לוחות הברית ושיבר אותם לעיני העם כולו. מעשה זה סימל את הפרת הברית שישראל כרתה עם אלוהים; עתה שבר אלוהים את בריתו עם עמו. PP 237.5

משה נכנס אל המחנה, חלף על פני קבוצות המורדים, אחז בעגל הזהב והשליכו לאש. אז טחן אותו לאבקה, ולאחר שזרה אותה על פני מי המעיין שנבע מן ההר, הורה לעם לשתות מן המים. בדרך זו נגלתה אפסותו המוחלטת של האליל שהעם סגד לו. PP 238.1

המנהיג הדגול זימן אליו את אחיו הסורר, דיבר אליו קשות ודרש לדעת: ״מה עשה לך העם והזזה?״ אהרון ניסה להצטדק וסיפר לו על מחאת ההמונים. הוא טען כי אילו לא היה נענה לדרישתם, הם היו הורגים אותו. הוא השיב למשה: ״אל יחר אף אדוני; אתה ידעת את העם, כי ברע הוא. ויאמרו לי, עשה לנו אלוהים, אשר ילכו לפנינו: כי זה משה האיש, אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו, מה היה לו. ואמר להם למי זהב, התפרקו ויתנו לי; ואשלכהו באש, ויצא העגל הזה.״ אז ביקש אהרון לגרום למשה להאמין כי נס התחולל בקרבם - הזהב הושלך אל האש, וכוח עליון הפך אותו לעגל. אך הצטדקויותיו וחצאי האמת שלו היו ללא הועיל. משה ראה בו, ובצדק, את מנהיג הכופרים. PP 238.2

העובדה שאהרון זכה עד כה לכבוד ולברכת ה׳ ורומם מעל העם, היא זו שהפכה את חטאו נתעב כל כך. אהרון שהיה ״קדוש יהוה״ (תהילים קו:16), יצר במו ידיו את עגל הזהב והכריז על יום חג. הוא, אשר מונה כדוברו של משה, שעליו העיד אלוהים בכבודו ובעצמו: ״ידעתי, כי דבר ידבר הוא״ (שמות ד:14), לא הצליח להניא את עובדי האלילים ממרי נגד השמיים. הוא, שבאמצעותו הביא ה׳ שפטים גדולים על המצרים ועל אלוהיהם, שמע בלי הנד עפעף את ההכרזה שיצאה מפי העם לפני עגל הזהב: ״אלה אלוהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים!״ הוא, אשר שהה עם משה על ההר, חזה בכבוד ה׳, ונוכח כי כבוד ה׳ לא יתגלה לעולם בדמות אלילית, המיר במו ידיו את כבוד ה׳ בדמות עגל. הוא, אשר ה׳ הפקיד בידיו את הנהגת העם בהיעדרו של משה, התיר ועודד את מרי העם. לכן, ״ובאהרן, התאנף יהוה מאד - להשמידו.״ (דברים ט:20). אך ה׳ נענה לתפילת ההפגעה של משה בעבור אהרון, והשאירו בחיים. אהרון התחרט בלב מושפל על חטאו הכבד, וה׳ שב והיטה לו את חסדו. PP 238.3

אילו היה לאהרון את האומץ לצדד בצדק בכל מחיר, מבלי להתחשב בתוצאות, היה ביכולתו למנוע את הכפירה שפשטה בעם. אילו דבק בה׳, אילו סיפר לעם על הסכנות בסיני, אילו הזכיר להם את הברית הקדושה שכרתו עם ה׳ ואת מחויבותם לציית לתורתו, הוא היה גודע את הרוע באיבו. אך היענותו למילוי תשוקות ההמון וביצוע תוכניתם בביטחון, בשלווה ובנחת, חיזקו ועודדו אותם להרחיק לכת בחטאם, הרבה מעבר למה שאי פעם עלה על דעתם. PP 238.4

העימות של משה עם המורדים, לאחר שיבתו למחנה, תוכחותיו הקשות והזעם שהפגין כאשר שבר את לוחות הברית, עמדו בניגוד גמור לנועם דבריו ולהתנהגותו הנינוחה של אחיו. לכן, אהדת העם הייתה נתונה לאהרון. כדי להצדיק את עצמו, את חולשתו שהתבטאה בכניעה לתביעתם, הטיל אהרון את האשמה על העם; אך חרף זאת, הם היו מלאי התפעלות והערצה מאופיו העדין והנוח ומאורך רוחו. אולם אלוהים רואה את הדברים בשונה מבני האדם. רוחו הכנועה של אהרון ותשוקתו להשביע רצון, עיוורו את עיניו לחומרת החטא שהתיר לעם לבצע. הדרך בה נקט כאשר עודד את ישראל לחטוא, עלתה במחיר חייהם של אלפים. התנהלותו עמדה בניגוד גמור לדרכו של משה, שביצע בנאמנות את משפטי ה׳, והוכיח כי טובת ישראל יקרה לליבו יותר מחייו שלו, מהשגת כבוד, הצלחה ושגשוג. PP 238.5

בעיני ה׳, אין חטאים חמורים יותר מאלה המעודדים את בני האדם לעשות את הרע. אלוהים חפץ שעבדיו יגלו את נאמנותם כלפיו כאשר יוכיחו את בני האדם על חטאיהם בכל עת, כואב ככל שיהיה צעד זה. אנשים העוסקים בשליחות אלוהית אינם אמורים להיות עבדים חלשים ונוחים להשפעה. אל להם לשאוף להיות מורמים מעם. אל להם להימנע מביצוע מטלות לא נעימות. שומה עליהם לבצע את השליחות שהוטלה עליהם מאת ה׳ בכל ליבם ומאודם, ובנאמנות מתמדת. PP 239.1

על אף שאלוהים נענה לתפילת משה והציל את ישראל משמד, היה עליו להעניש אותם על חטאם ביד קשה. אלמלא נגדעו באיבם פריקת העול וההפקרות של העם שגובו בידי אהרון, הרשע היה הולך וגובר, עד שהיה ממיט על העם חורבן מוחלט. יש לגדוע את הרוע באיבו במלוא החומרה. בעומדו בשערי המחנה, קרא משה אל העם: ״?(י ליהוה אלי!״ בני העם שהתרחקו מן הכפירה הוזמנו להיענות לקריאת משה, לצדד בו ולהתייצב לימינו, ואילו החוטאים ששבו בתשובה נקראו להתייצב לשמאלו. ואכן, העם ציית למצוותו. התברר כי שבט לוי לא נטל חלק בעבודת האלילים. בקרב יתר השבטים נמצאו רבים שעל אף שחטאו, הביעו חרטה ושבו בתשובה. אך קבוצה גדולה מאותו ״ערב רב״, אשר הסיתה את העם למעשה העגל, התמידה במריה בעיקשות. משה פנה אל האנשים שלא פשעו בחטא האלילות, אשר ניצבו עתה לימינו, ואמר להם: ״כה אמר יהוה אלוהי ישראל״. אז הוא הורה להם לחגור את חרבותיהם ולהרוג את בני העם שהתמידו במרים. ״ויפל מן העם ביום ההוא, כשלושת אלפי איש.״ הפקודה בוצעה באופן גורף. מבצעיה לא נשאו פנים לקרובים, ידידים או בני המעלה. בדרך זו הושמדו מנהיגי החוטאים, אך בני העם ששבו בתשובה והכניעו את לבבם לפני ה׳ נותרו בחיים. PP 239.2

האנשים שביצעו את העונש הנורא מאת ה׳ פעלו תחת סמכות אלוהית. הם הוציאו אל הפועל את משפטו של מלך מלכי המלכים. שומה על בני האדם להיזהר שמא ישפטו וירשיעו את אחיהם מתוך העיוורון הרוחני שהם לוקים בו; אך כאשר אלוהים מורה להם לבצע את משפטו ולהוציא אל הפועל את העונש שהטיל על החטא, עליהם לציית לו. האנשים שביצעו את המשימה הקשה הזו, הפגינו את התיעוב שחשו כלפי המרי ועבודת האלילים. הם הקדישו את כל מאודם לשירות ה׳, האל האחד והיחיד. ה׳ הוקיר את נאמנותם והרעיף ברכה מיוחדת על שבט לוי. PP 239.3

בני ישראל אשמו בבגידה נגד מלך מלכי המלכים, שהרעיף עליהם שפע של ברכות וטובות, זאת לאחר שהתחייבו מרצונם לציית לו. כדי לשמור על שלטון ה׳ עלה הצורך להעניש את הבוגדים. אולם גם כאן התגלה חסד האלוהים. בשעה שה׳ הגן על תורתו וחוקיו, הוא העניק לכולם חופש בחירה והזדמנות לחזור בתשובה. רק בני העם שהתמידו במרים הושמדו. PP 240.1

העם היה חייב להיענש על חטאו. העונש אמור היה להוות עדות לגויים שסבבו את ישראל, על מורת רוחו של אלוהים מעבודת אלילים. משה, ששימש כלי שרת בידי ה׳ לביצוע דין הצדק בקרב החוטאים, היה חייב להשאיר אחריו עדות, המתארת את המחאה העזה של חלק מבני העם נגד הכופרים. מעתה ואילך, כל אימת שבני ישראל יוקיעו את האלילות שפשטה בקרב השבטים השכנים, ואויביהם יטענו כנגדם כי עם ישראל שקיבל את ה׳ כאלוהיו יצר את עגל זהב ועבד אותו בחורב - תודה ישראל באמת המחפירה, אך תצביע על גורלם הנורא של החוטאים, עדות לכך שחטאם לא התקבל ולא תורץ. PP 240.2

לא פחות מן הצדק האלוהי, חייב חסד ה׳ הטלת עונש על חטא חמור זה. אלוהים הוא מלכם ושומרם של עמו. הוא מצמית את בני האדם שהחליטו למרוד בו, וזאת כדי למנוע מהם להוביל אנשים נוספים אל אובדנם. כאשר אלוהים חס על חייו של קין, הוא הפגין בפני היקום כולו את ההשלכות של אי הטלת עונש. ההשפעה שנודעה לחייו ולתורתו של קין על צאצאיו הובילה להשחתת האנושות, דבר שחייב את השמדת העולם כולו במבול. תולדות הדור שקדם למבול מעידות כי חיים ארוכים אינם מהווים ברכה לחוטא; באורך רוחו הרב, אלוהים לא בלם את רשעותם של בני הדור ההוא. ואולם, ככל שחיי בני האדם היו ארוכים יותר, כך הם הפכו מושחתים יותר. PP 240.3

כך גם בנוגע לכפירה שפשטה בסיני. אלמלא הטיל ה׳ עונש מיידי על הכופרים, אותן השלכות היו נובעות בשנית. האדמה הייתה מושחתת כמו בימיו של נוח. אילו חס ה׳ על חייהם של החוטאים, הרעות שהיו באות לאחר מכן היו גדולות יותר מאלו שבאו בעקבות השארתו של קין בחיים. חסד ה׳ הסב סבל לאלפים, כדי לחסוך ממיליוני בני אדם את שבטו. כדי להושיע את הרבים חייב ה׳ להעניש את המעטים. זאת ועוד, לאחר שבני העם חדלו לשמור אמונים לאלוהים, הם שללו מעצמם את הגנתו. ללא מגן זה, האומה כולה הייתה חשופה בפני אויביה. אלמלא נגדע הרשע באיבו, העם היה הופך טרף קל לאויביו החזקים והרבים. העונש היה נחוץ לטובתה של ישראל, וכן כדי לשמש לקח לדורות הבאים, שילמדם להטיל עונש מידי על חוטאים. העונש אף מנע מהחוטאים להמשיך בסורם וחסך מהם צרות גדולות יותר. אילו חס ה׳ על חייהם, רוח המרי שהובילה אותם לחטוא נגדו הייתה נגלית בשנאה ובריבים שהיו מתגלעים בקרבם, וסופם שהיו משמידים איש את רעהו. באהבתו הרבה לעולם, לישראל ואפילו לחוטאים, הטיל ה׳ עונש מידי חמור על הכופרים. PP 240.4

אימה אחזה במחנה כולו כאשר העם נוכח בגודל פשעו. התעורר בקרבם החשש כי כל החוטאים יושמדו. רחמיו של משה נכמרו על עמו שעה שהבחין במצוקתם, והוא שב ועתר לה׳ בעבורם. PP 241.1

משה אמר אל העם: ״אתם חטאתם חטאה גדולה; ועתה אעלה אל יהוה, אולי אכפרה בעד חטאתכם.״ הוא שב אל ה׳ והתוודה על חטא העם: ״אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה, ויעשו להם, אלוהי זהב. ועתה, אם תשא חטאתם; ואם אין, מחני נא, מספרך אשר כתבת.״ וה׳ השיב למשה: ״מי אשר חטא לי, אמחנו מספרי. ועתה לך נחה את העם, אל אשר דברתי לך - והנה מלאכי, ילך לפניך; וביום פקדי, ופקחתי עלהם חטאתם.״ PP 241.2

תפילת ההפגעה של משה מעוררת אותנו להגות בספרי השמיים, המתעדים נאמנה את שמותיהם של כל בני האדם ואת מעשיהם, הטובים והרעים כאחד. בספר החיים כלולים שמותיהם של כל האנשים ששירתו אי פעם בקודש. כאשר אחדים מהם פנו עורף לה׳, התמידו במרים ובחטאם ונאטמו להשפעת רוח קודשו, שמותיהם נמחקו מספר החיים והם נידונו לאבדון. משה ידע מהו הגורל הנורא הצפוי לחוטא. עם זאת, אם ה׳ יחליט להעניש את בני ישראל ולמחות את שמם, משה חפץ ששמו יימחה יחד עם שמם, שכן לא יוכל לחזות במשפטי ה׳ על עמו שנגאל בחסד ה׳. תפילת ההפגעה של משה בעבור בני ישראל משקפת את מעשה הכפרה של המשיח בעבור בני האדם החוטאים. אך אלוהים לא הניח למשה לשאת את העונש במקום החוטאים, כפי שעשה המשיח. הוא אמר למשה: ״מי אשר חטא לי, אמחנו מספרי.״ PP 241.3

בלב כבד וביגון רב קברו בני העם את מתיהם. שלושת אלפים איש נהרגו בחרב, ולאחר מכן פרצה מגפה בקרב המחנה. עתה התחוור להם כי שכינת ה׳ לא תנחה אותם עוד במסעותיהם. ה׳ הכריז: ״כי לא אעלה בקרבך, כי עם קשה עורף אתה - פן אכלך, בדרך,״ ואז הורה לעם: ועתה, הורד עדיך מעליך, וארעה, מה אעשה לך.״ אבל כבד שרר עתה במחנה. בהכנעה ובחרטה, ״ויתנצלו בני-ישראל את עדים, מהר חורב.״ PP 241.4

בהנחיית ה׳ הורחק אוהל המשכן הזמני ״הרחק כין המחנה.״ הדבר היווה ראייה נוספת לכך ששכינת ה׳ לא תשרה עוד בקרב מחנה ישראל. מעתה ואילך, ה׳ יתגלה בפני משה, אך לא בפני עם סורר כזה. תוכחת ה׳ הורגשה במלוא חריפותה. ההמונים שהיכו על חטא ראו בכך צעד המבשר על אסון גדול יותר. האומנם הוציא ה׳ את משה מן המחנה כדי להשמידם כליל? אך תקוותם לא אפסה. על אף שמשה נטה את האוהל מחוץ למחנה, הוא קרא לו: ״אוהל מועד.״ בני העם שהתחרטו בכל ליבם וחפצו לשוב לה׳, הונחו לצאת מן המחנה ולהגיע אל האוהל, כדי להתוודות על חטאם ולהתחנן לחסד ה׳. כאשר שבו לאוהליהם, משה נכנס אל האוהל. העם ניצב איש בפתח אוהלו, מייחלים בציפייה מייסרת לסימן כלשהו להיעתרות ה׳ לתפילת ההפגעה של משה בעבורם. אם הקדוש ברוך הוא יואיל בחסדו להיוועד עם משה, הם יוכלו לקוות שה׳ לא ישמיד אותם כליל. כאשר עמוד הענן ירד וניצב בפתח אוהל מועד, בכו בני העם משמחה, ואז ״קם כל העם והשתחוו, איש פתח אהלו.״ PP 241.5

משה הכיר היטב את העיוורון, העיקשות ודרכיו הנלוזות של צאן מרעיתו. הוא היה מודע לקשיים ולבעיות שעמדו בפניו. אך הוא למד כי כדי לשלוט על עמו, עליו לקבל את עזרת ה׳. הוא התחנן להתגלות ברורה יותר של רצון האלוהים, ואף ביקש להיווכח בנוכחות השכינה. הוא אמר לה׳: ״ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה, ואתה לא הודעתני, את אשר תשלח עמי; ואתה אמרת ידעתיך בשם, וגם מצאת חן בעיני. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך, הודעני נא את דרכך, ואדעך, למען אמצא חן בעיניך; ראה, כני עמך הגוי הזה.״ PP 242.1

ה׳ השיב למשה: ״פני ילכו, והנחותי לך.״ אך תשובה זו לא הניחה את דעתו של משה. הידיעה על התוצאות הנוראות שיבואו, אם ה׳ יניח לישראל להתמיד במרים ובקושי ליבם, העיקה על ליבו. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שטובת אחיו לא תעמוד עוד נגד עיניו. הוא התפלל שה׳ ישוב ויטה את חסדו על עמו, וכי שכינתו תמשיך להנחות את העם במסעותיהם. הוא הפציר בה׳: ״אם אין פניך הולכים, אל PP 242.2

תעלנו מזה. ובמה יודע אפוא, כי מצאתי חן בעיניך ואני ועמך? הלוא, בלכתך עמנו; ונפלינו, אני ועמך, מכל העם, אשר על פני האדמה.״ ה׳ השיב למשה: ״גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה: כי מצאת חן בעיני, ואדעך בשם.״ אך הנביא לא חדל מתחינותיו. כל תפילותיו נענו, אך הוא ערג לאות כביר יותר של חסד ה׳. עתה הוא ביקש מה׳ דבר שאיש לא ביקש מעולם: ״הראני נא, את כבדך.״ PP 242.3

אלוהים לא פטר את בקשתו כחצופה. ברוב חסדו הוא השיב למשה: ״אני אעביר כל טובי על פניך.״ אף בן תמותה לא יוכל לחזות בכבוד ה׳ ללא מסווה, ולהישאר בחיים. אך משה זכה להבטחה כי יחזה בתהילת ה׳ ככל שיוכל לשאת. פעם נוספת הוא זומן לראש ההר. ואז, היד שיצרה את העולם, כף ידו של הבורא, ״המעתיק הרים, ולא ידעו״ (איוב ט:5), נטלה את יציר העפר הזה, את החסיד האמיץ הזה, והניחה אותו בנקרת הצור, עד אשר כבוד ה׳ וטובו חלפו על פניו. PP 242.4

התנסות זו - ומעל לכל ההבטחה ששכינת ה׳ תסוכך עליו ותשרה עימו - העניקה למשה את הוודאות בהצלחת PP 242.5

המשימה שעמדה לפניו. מכל הישגיו הוא החשיב אותה כבעלת ערך רב לאין שיעור מכל החוכמה שרכש במצרים, כמצביא צבאי או כמדינאי. שום עוצמה, שום מיומנות או חוכמה שניתן לרכוש בעולם הזה לא יוכלו לתפוס את מקומה של שכינת ה׳ השורה עלינו. PP 242.6

מבחינתו של החוטא, ליפול בידי אלוהים חיים הוא דבר נורא. אך משה ניצב לבד וללא מורא בנוכחות האל הנצחי, שכן נשמתו שרתה באחדות עם רצון קונהו. מחבר התהילים אומר: ״און, אם ראיתי בלבי, לא ישמע אדוני.״ (תהילים סו:18). אולם, ״סוד יהוה, ליראיו; ובריתו, להודיעם.,׳ (תהילים כה:14). PP 242.7

האלוהות הכריזה על אודות עצמה: ״יהוה יהוה, אל רחום וחנון, ארך אפים, ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה; ונקה, לא ינקה.״ PP 243.1

״וימהר, משה; !יקד ארצה, !ישתחו.״ משה שב והפציר בה׳ למחול על עוון עמו ולקחתם לו לנחלה. תפילתו נענתה. ה׳ הבטיח ברחמיו לחדש את חסדו ואהבתו לישראל, ולעשות ״נגד כל עמך... נפלאות, אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים.״ PP 243.2

ארבעים יום וארבעים לילה שהה משה על ההר. במשך הזמן הזה הוא התקיים באורח נס, כפי שאירע בפעם הראשונה. איש לא הורשה להתלוות אליו, ועל העם נאסר להתקרב אל ההר בהיעדרו. במצוות ה׳ הכין משה שני לוחות אבן ונטל אותם אל פסגת ההר. ה׳ שב וכתב ״על הלוחות, את דברי הברית, עשרת, הדברים.״ במהלך התייחדותו הממושכת של משה עם ה׳, השתקף כבוד זיו השכינה על פניו. אך כאשר ירד מן ההר, הוא לא היה מודע לכך שפניו קורנות בזיו השכינה. אור נגוהות כזה האיר את סטפנוס שעה שהובא בפני שופטיו, ככתוב: ״הביטו בו כל היושבים בסנהדרין וראו את פניו כפני מלאך.״ (מעשי השליחים ו:15). אהרון וכל בני ישראל, שחזו בקרני האור הזורחות מפניו של משה, נרתעו ממנו, ככתוב: ״ויראו, מגשת אליו.״ אולם, בראותו את המבוכה והאימה שאחזה בהם, האיץ בהם משה להתקרב אליו, שכן לא היה מודע לסיבה לכך. הוא הראה להם את האות - לוחות הברית שערבו להתרצות ה׳ ולפיוסו עימם, והבטיח להם כי ה׳ חידש את חסדו עימם. בנימת קולו לא ניכר דבר זולת אהבה ותחינה. לבסוף, העז אחד מבני העם לגשת אליו. יראת הכבוד שאחזה בו הכתה אותו באלם, אך הוא הצביע בדממה אל פניו הקורנים של משה ואז אל עבר השמיים. המנהיג הדגול הבין את משמעות מחוות ידו של האיש. בני ישראל לא יכלו לשאת את אור האלוהים בשל ייסורי המצפון שאחזו בהם והתובנה על מורת רוחו של ה׳ ממעשיהם. אילו צייתו לאלוהים, היה הדבר ממלאם בשמחה. אשמה כרוכה בפחד, ואילו נשמה חפה מחטא לא תחפוץ להסתתר מן האור השמיימי. PP 243.3

משה חפץ למסור לעמו את כל דברי ה׳ אליו. אולם בני העם יראו מפניו. מכיוון שרחמיו נכמרו עליהם, הוא הניח מסווה על פניו, ושב והניח אותו כל אימת שחזר למחנה עם דבר אלוהים. PP 243.4

באמצעות האור שנגה מפניו של משה, ביקש הקדוש ברוך הוא להטביע בנפש העם את רושם תורתו הקדושה ואת תהילת הבשורה שנגלתה באמצעות המשיח. כאשר משה שהה על ההר, אלוהים לא רק הציג בפניו את לוחות הברית אלא אף שטח בפניו את כל תוכנית הישועה. משה נוכח בכך, שקורבן התמורה של המשיח ייצג מאז ומעולם את כל הסמלים של עם ישראל; אור השכינה שנבע מן הצלב, שזוהרו אינו פחות מזוהר תורת ה׳, הוא ששפך את האור הקורן על פניו של משה. זיו השכינה סימל את מתת האלוהים, את תורת ה׳ אשר משה שימש מליץ לה, ואת המשיח - מליץ היושר האחד והיחיד שלנו לפני אבינו שבשמיים, אשר עתה ייצג אותו משה. PP 243.5

כבוד השכינה שהשתקף בפניו של משה ממחיש את הברכות שיורעפו על חסידי ה׳ ושומרי מצוותיו, באמצעות המשיח, מליץ היושר שלנו. הדבר מעיד על כך שככל שנשרה בקרבה רבה יותר לה׳, ככל שנכיר טוב יותר את מצוותיו, כך נידמה יותר ויותר לצלמו הקדוש ולטבע האלוהי. PP 244.1

משה היווה סמל למשיח. כשם שמשה שהפגיע בעד ישראל הסתיר את פניו )שכן העם לא יכול היה לשאת את זוהר כבוד ה׳), כך המשיח, המתווך בינינו לבין היושב במרומים, עטה את אלוהותו בלבוש בשר ודם כאשר חי עלי אדמות. אילו המשיח בא לעולם עטוי בזיו השכינה, היה נבצר ממנו לגעת בלב בני האדם השרויים בחטא, שכן הללו לא היו יכולים לשאת את זוהר תהילתו. לכן, הוא השפיל את עצמו ולבש בשר ״בדמות בשר החטא״ (אל הרומים ח:3), כדי שיוכל לגעת בלב האנושות השרויה בחטא ולרומם אותה. PP 244.2