מלכי ונביאי ישראל

נביא השלום

מלאכתו של אלישע כנביא היתה במידת מה שונה מאוד ממלאכתו של אליהו. לאליהו נמסרו תוכחות של גינוי והרשעה; קולו היה קול של תוכחה נוקבת, שקרא ללא חת לעם ולמלך לשוב מדרכם הרעה. אלישע קיבל משימה שלווה יותר; הוטל עליו לחזק את המלאכה שאליהו החל בה וללמד את דרכי ה׳ לעם. התנ״ך מצייר אותו ביד ההשראה כאדם לבבי שיצר קשר אישי עם הזולת, הוקף בבני הנביאים, חולל ניסים והביא מזור ושמחה דרך שירותו. אלישע היה אדם רך, מתון וידידותי, אך הוא יכול היה גם להיות קשה וקשוח. ניתן לראות זאת כאשר הוא נתקל בדרכו לבית-אל בחבורה של בני נוער סוררים שיצאו מן העיר. נערים אלה ששמעו על עליית אליהו השמיימה, והפכו את האירוע הקדוש הזה נושא ללגלגנותם, צעקו לאלישע: “עלה קירח, עלה קירח!״ לשמע לעגם הסתובב הנביא, פנה אליהם ״ויקללם בשם יהוה.״ הוא הטיל עליהם קללה בשמו של ה׳ הכול יכול. העונש הנורא שהושת עליהם בא מידית מיד ה’: ״ותצאנה שתיים דובים מן היער, ותבקענה מהם, ארבעים ושני ילדים״ (מלכים ב ב׳ 23, 24). PK 124.1

אילו התעלם אלישע מן הלעג שכוון אליו, היה ממשיך לשמש מושא ללעג ולגידוף בידי האספסוף, ומשימתו ללמד ולהושיע את העם בתקופה של סכנה לאומית חמורה היתה נכשלת. די היה באירוע בודד זה שבו נהג הנביא ביד קשה עם הנערים הסוררים, כדי שהעם יחלוק לו כבוד כל ימי חייו. חמישים שנה בא ויצא אלישע בשערי העיר בית-אל ובשערי הערים האחרות ברחבי הארץ, ועבר ליד חבורות של נוער בטל, גס, מופקר ומושחת; אך איש לא לעג לו או זלזל בכישוריו כנביא האל העליון. PK 124.2

ואולם, אפילו לאדיבות יש גבול. יש לאכוף סמכות בחומרה ובתקיפות, אחרת היא תתקבל אצל רבים בלעג ובבוז. היד הרכה כביכול, ניסיונות השכנוע הסבלניים והפינוק שמרעיפים הורים ומורים על בני הנוער, מהווים את אחת הרעות החולות החמורות ביותר הפועלת נגדם. בכל משפחה, עמידה בתקיפות על עקרונות, החלטיות ודרישות חיוביות, הן צו השעה. PK 124.3

יראת הכבוד שהצעירים שלעגו לאלישע לקו בחסרונה, היא מחווה שיש להקפיד לטפח אצל ילדים משחר ילדותם. יש ללמד כל ילד להפגין יראת כבוד אמיתית לאלוהים. אין להרשות ששמו הקדוש ייאמר בזלזול או בחוסר מחשבה. כשהמלאכים מבטאים את שמו הקדוש, הם מכסים את פניהם ביראת כבוד. לכן, גם אנו, בני האנוש החוטאים, צריכים לשאת את שמו על דל שפתנו ביראת כבוד שכזו! יש להפגין יראת כבוד כלפי נציגי ה׳ - רועים, מורים והורים, שנקראו לדבר ולפעול בשם ה׳. בכבוד שחולקים להם, אלוהים זוכה לכבוד. אדיבות אף היא אחת ממחוות החסד של רוח הקודש, ועל הכול לטפחה. אצור בה הכוח לרכך אופי, שבלעדיה יתקשח ויהפוך קשה ומחוספס. אנשים קשים, גסים וחסרי אדיבות, המתיימרים להיות תלמידי המשיח, לא למדו מישוע. ייתכן שאין לפקפק בכנותם או ביושרם, אך כנות ויושר לא יכפרו על היעדר טוב לב ואדיבות. PK 125.1

מזגו הטוב והנעים ורוחו העדינה של אלישע, שאפשרו לו להשפיע לטובה על חייהם של אנשים רבים בישראל, נחשפו בפרשת ידידותו וקשריו עם משפחה שגרה בשונם. במסעותיו ברחבי הממלכה, “ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם, ושם אישה גדולה, ותחזק בו לאכול לחם; ויהי מידי עברו, יסור שמה לאכול לחם.׳׳ בעלת הבית שראתה באלישע “איש אלוהים קדוש,׳׳ אמרה לבעלה: ״נעשה נא עליית קיר קטנה׳ ונשים לו שם מטה ושלחו וכסא ומנורה; והיה בבא ו אלינו, יסור שמה.” אלישע שב לעיתים קרובות והתארח בביתם בלב מלא הכרת תודה על מקום המפלט השלו שהעניקו לו. גם אלוהים לא התעלם ממחוות האדיבות של האישה. ביתה היה ריק ועגום שכן היתה חשוכת ילדים; עתה גמל לה ה׳ על הכנסת האורחים שלה במתת, בן קטון. PK 125.2

השנים חלפו, הילד גדל ויצא לשדה בחברת הקוצרים. באחד הימים חש ברע עקב החום הכבד ואמר לאביו: “ראשי ראשי.” האב הורה למשרתו לשאת את הילד אל אימו. “וישאהו, ויביאהו אל אמו; וישב על ברכיה עד הצהריים, וימות. ותעל, ותשכבהו על מיטת איש האלוהים; ותסגור בעדו, ותצא.” PK 125.3

במצוקתה הרבה החליטה השונמית ללכת לאלישע ולבקש את עזרתו. הנביא ישב באותה השעה על הר הכרמל, והאישה יצאה מיד לדרך, מלווה במשרתה. PK 125.4

״ויהי כראות איש האלוהים אותה מנגד, ויאמר אל גיחזי נערו: ׳הנה השונמית הלז. עתה, רוץ נא לקראתה ואמור לה: השלום לך השלום לאישך, השלום לילד?׳” המשרת עשה כמצוותו, אך רק כשהגיעה האם השבורה אל אלישע, היא ניאותה להבהיר לו את הסיבה לצערה. כששמע על אובדנה, הפציר אלישע בגיחזי: “חגור מותניך , וקח משענתי בידך וילך, כי תמצא איש לא תברכנו, כי יברכך איש לא תעננו; ושמת משענתי על פני הנער.” PK 125.5

אך האם לא היתה שבעת רצון עד שאלישע בכבודו ובעצמו בא איתה. היא הכריזה: ״׳חי יהוה וחי נפשך אם אעזבך.׳ ויקם, וילך אחריה. וגחזי עבר לפניהם, וישם את המשענת על פני הנער, ואין קול, ואין קשב; וישב לקראתו ויגד לו לאמור, לא הקיץ הנער.״ PK 126.1

כשהגיעו לבית נכנס אלישע לחדר שבו שכב הילד המת, ״ויבוא ויסגור הדלת בעד שניהם; ויתפלל אל יהוה. ויעל וישכב על הילד, וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפו, ויגהר עליו; ויחם בשר הילד. וישב וילך בבית, אחת הנה ואחת הנה, ויעל ויגהר עליו; ויזורר הנער עד שבע פעמים, ויפקח הנער את עיניו.״ PK 126.2

אלישע קרא לגיחזי וביקש ממנו לקרוא לאם לבוא אליו. ״ויקראה, ויבוא אליו; ויאמר: ‘שאי בנך.׳ ותבוא ותפול על רגליו, ותשתחו ארצה; ותשא את בנה, ותצא.״ PK 126.3

כך תוגמלה אמונתה של האישה. המשיח, מעניק החיים הכביר, הקים לתחייה את בנה. בדומה, יתוגמלו חסידיו הנאמנים כאשר בעת שיבתו יאבד המוות את עוקצו, והקבר לא ינחל את הניצחון שתבע לזכותו. או אז ישיב המושיע לעבדיו - בניו ובנותיו - את מה שגזל מהם שר המוות. ״כה אמר יהוה: ׳קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה; מאנה להנחם על בניה, כי איננו.׳ כה אמר יהוה: ׳מנעי קולך מבכי, ועיניך מדמעה: כי יש שכר לפעולתך... ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאום יהוה; ושבו בנים לגבולם.׳״ (ירמיה ל״א 16-14). PK 126.4

ישוע מנחם אותנו באבלנו על המתים בעזרת מסר של תקווה נצחית: ״מיד שאול אפדם, ממות אגאלם; אהי דבריך מות, אהי קטבך שאול״ (הושע י״ג 14). הוא מכריז: ״הייתי מת והנה חי אני לעולמי עולמים, ולי מפתחות שאול ומוות״ (ההתגלות א׳ 18). PK 126.5

״שכן האדון עצמו ירד מן השמים בקריאה של פקודה, בקול שר המלאכים ובשופר אלוהים, והמתים השייכים למשיח יקומו ראשונה. אחרי כן אנחנו הנשארים בחיים נלקח יחד איתם בעננים לפגש את האדון באויר, וכך נהיה תמיד עם האדון״ (תסל״א ד׳ 16, 17). PK 126.6

בדומה למושיע האנושות, גם אלישע, שהיה סמל של מושיע, שילב בשירות שהעניק לבני האדם את מלאכת הריפוי עם ההוראה. במסירות, נאמנות ושקדנות, שאפיינו את מאמציו הרבים והיעילים, התאמץ אלישע לטפח ולקדם את מלאכת החינוך החשובה שבוצעה בבתי הספר לנביאים. ביד ההשגחה, הדברים שלימד את הצעירים הנלהבים קיבלו אישוש מרוח הקודש שפעלה בעדינות בעומק ליבם, ולעיתים אוששו דרך ראיות חותכות שהעידו על סמכותו כעבד ה׳. PK 126.7

באחד מביקוריו בבית הספר לנביאים שהוקם בגלגל, ריפא אלישע את הנזיד הרעיל שבישלו בני הנביאים. ״ואלישע שב הגלגלה, והרעב בארץ, ובני הנביאים יושבים לפניו; ויאמר לנערו: ׳שפת הסיר הגדולה, ובשל נזיד לבני הנביאים.׳ ויצא אחד אל השדה ללקט אורות, וימצא גפן שדה, וילקט ממנו פקעת שדה מלוא בגדו; ויבוא ויפלח אל סיר הנזיד, כי לא ידעו. ויצקו לאנשים לאכול; ויהי כאכלם מהנזיד והמה צעקו ויאמרו: ׳מוות בסיר איש האלוהים!׳ ולא יכלו לאכול. ויאמר: ׳וקחו קמח,׳ וישלך אל הסיר. ויאמר: ׳צק לעם ויאכלו,׳ ולא היה דבר רע בסיר.״ PK 126.8

בנוסף, בשעת הרעב הכבד בגלגל, האכיל אלישע מאה איש במנחה שקיבל. ״ואיש בא מבעל שלישה, ויבא לאיש האלוהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים, וכרמל, בציקלנו.״ האנשים ששהו בחברתו של אלישע היו רעבים מאוד. כשאלישע קיבל את המנחה, ״ויאמר: ׳ותן לעם ויאכלו.׳ ויאמר משרתו: ׳מה אתן זה לפני מאה איש?׳ ויאמר: ׳ותן לעם ויאכלו, כי כה אמר יהוה, אכול והותר.׳ ויתן לפניהם ויאכלו ויותרו, כדבר יהוה.׳״ PK 127.1

איזו ענווה נשגבה הפגין המשיח באמצעות שליחו, כאשר חולל את הנס הזה כדי להשביע את רעב העם! מאז אותם ימים שב המשיח ופעל כדי לספק צורכי אנוש, על אף שלא תמיד באופן כה בולט ומוחשי. אילו היתה לנו הבחנה רוחנית חדה יותר, יכולנו לזהות ביתר קלות את רחמי אלוהים כלפי בני האנוש. PK 127.2

כשחסד אלוהים מורעף על מזון מועט, הוא יספיק כדי להשביע רבים. בכוחה של יד ה׳ להרבות כמות מזון פעוטה פי מאה. בכוחו של אלוהים לערוך שולחן במדבר בעזרת כל המשאבים שברשותו. באמצעות מגע ידו, ביכולתו להרבות כמות מזון מצומצמת עד שתספיק לכולם. היתה זו גבורתו שהרבתה את ככרות הלחם וגרגרי התבואה שבני הנביאים אחזו בידיהם. PK 127.3

בימי כהונתו של המשיח עלי אדמות, הוא חולל נס דומה כאשר האכיל את המוני העם. באירוע זה הופגן אותו חוסר אמונה שהופגן בידי רעיו של הנביא הקדום. ׳מה אתן זה לפני מאה איש?׳ הכריז משרתו של אלישע. כשישוע הורה לתלמידיו להאכיל את המוני העם, הם אמרו: ״אין לנו יותר מחמש כיכרות לחם ושני דגים, אלא אם כן נלך אנחנו ונקנה אוכל לכל העם הזה״ (לוקס ט׳ 13). מה זה חמש ככרות לחם ושני דגים לפני המון רב כל כך? PK 127.4

לקח מאלף זה נועד לילדי האלוהים בכל דור ודור. כאשר ה׳ מורה על ביצוע מלאכה, בל יעצור איש כדי לבחון את ההיגיון העומד מאחורי הצו, או את התוצאה הסופית שתנבע מציותו. האספקה שניתנה מידיו נראית אולי בלתי מספקת כדי לענות על צורך שהתעורר, אך בידי ה׳ היא תהיה די והותר. כאשר משרתו של אלישע ציית לצו אדונו, ״ויתן לפניהם, ויאכלו ויותרו, כדבר יהוה.״ יותר מכל, זקוקה קהילת המשיח בימינו לתובנה רבה יותר על הקשר בין אלוהים לנושעים שנרכשו דרך מתת בנו, ולאמונה עזה יותר בקידום תכליתו בעולם. בל יבזבז איש זמן כדי לקונן על מיעוט נכסיו, כישוריו ומשאביו. לעיתים הרושם החיצוני נראה דל, אך בעזרת מרץ וביטחון בה׳ יוכל המאמין להפיק משאבים רבים יותר. כשאנו מעניקים מנחה לה’ בתודה ובתפילה כדי לזכות בברכתו, הוא מרעיף חסדו עליה ומרבה אותה, כשם שהרבה את המזון שחולק לנביאים, לבני הנביאים ולעם היגע. PK 127.5