מלכי ונביאי ישראל

על הר הכרמל

בעומדו לפני אחאב דרש אליהו לקבץ את כל עם ישראל ונביאי הבעל והאשרה ולהיפגש עימו על הר הכרמל. הוא הורה למלך: ״ועתה, שלח קבוץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל; ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמישים, ונביאי האשרה ארבע מאות, אוכלי שולחן איזבל״ (מלכים א י״ח 19). PK 75.1

הצו הוכרז מפיו של אדם שעמד לפני ה׳ בכבודו ובעצמו. אחאב ציית מיד כאילו היה הנביא מלך ישראל, ואילו הוא, המלך, אחד מנתיניו. רצים נשלחו לכל רחבי הממלכה ובידם צו שהורה לעם להתייצב במקום המפגש עם אליהו ונביאי הבעל והאשרה. בכל עיר וכפר נערכו הכנות כדי להגיע למקום הכינוס בשעה היעודה. כשבני העם עשו את דרכם אל הכרמל, לבבותיהם של רבים נמלאו תחושה מבשרת רעות. אירוע בלתי רגיל עמד להתרחש; אחרת, מדוע הוזעקו להתאסף על הר הכרמל? איזה אסון מתרגש עליהם ועל ארצם? PK 75.2

לפני הבצורת היה הר הכרמל אתר טבע יפהפה שנחליו ניזונו ממעיינות עד ומדרונותיו הפוריים כוסו בשלל פרחים מרהיבים וחורשות משגשגות. אולם עתה, תחת קללת הבצורת המצמיתה, הוא איבד מיופיו. המזבחות שהוקמו עליו לשם עבודת הבעל ועשתורת ניצבו עתה בחורשותיו העירומות. מנגד, על פסגת אחד הרכסים הגבוהים ביותר ניצב מזבח ה׳ שחרב. PK 75.3

הר הכרמל חלש על חבל ארץ רחב ופסגותיו נגלו לעין במקומות רבים בממלכת ישראל. לרגלי הכרמל היו נקודות תצפית מהן ניתן היה להשקיף על ההר. עבודת האלילים שנערכה בחסות חורשותיו המעטירות פגעה בכבודו של ה׳. אליהו בחר במקום רם זה כדי להפגין את גבורת ה׳ ולהגן על כבוד שמו. PK 75.4

השכם בבוקר היום המיועד נאספו בסמוך לפסגת ההר רבבות אנשים מישראל הכופרת, כשליבם גדוש ציפייה נלהבת. נביאי הבעל צעדו בתהלוכה מרשימה. ברוב הדר כיאה למלך הגיע אחאב ותפס את מקומו בראשם; עובדי האלילים צעקו לעברו ברכות שלום. ואולם, פחד אחז בלבבותיהם של נביאי הבעל בשעה שנזכרו כי בדבר נביא ה׳ פקדה בצורת את ארץ ישראל ושללה ממנה טל ומטר במשך שלוש וחצי שנים. הם היו בטוחים שמשבר נוראי ממשמש ובא עליהם. האלים שבטחו בהם לא הצליחו להוכיח שאליהו הוא נביא שקר. האלילים שסגדו להם הפגינו אדישות מוחלטת לזעקות הטירוף שלהם, לתחינותיהם, לדמעותיהם, לכניעתם, לטקסיהם המבחילים ולקורבנותיהם יקרי הערך, שהעלו לכבודם ללא הרף. PK 75.5

ואילו אליהו, מוקף ברבבות בני ישראל, ניצב לפני המלך אחאב ונביאי השקר. הוא היה האדם היחיד שהגיע למפגש כדי להגן על כבוד ה׳. נדמה היה שהאיש שהממלכה כולה הטילה עליו את האשם לצרותיה, עומד כעת חסר אונים בנוכחות מלך ישראל, נביאי הבעל, אנשי הצבא ורבבות בני ישראל שסבבוהו. ואולם אליהו אינו לבד. מעליו וסביבו נצבו צבאות השמיים המגוננים; מלאכים שהצטיינו בגבורתם אפפוהו. PK 76.1

במצח נחושה וללא חת ניצב הנביא בקרב ההמונים, מוכן ומזומן לבצע את משימתו ולהוציא לפועל את צו ה׳. ארשת פניו הפיקה יראת כבוד ״נוראה״. בציפייה דרוכה ציפה העם למוצא פיו. בהביטו תחילה על מזבח ה׳ ההרוס ואחר כך על המוני העם, זעק אליהו בקול רם וברור: ״עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם יהוה האלוהים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו.״ PK 76.2

אך העם החריש. איש לא פצה פה. איש בקרב הקהל העצום הזה לא העז להביע נאמנות לה׳. כענן כבד אפפו התעיה ועיוורון את עם ישראל. לא בין רגע פשטה הכפירה הקטלנית הזו בקרב העם, אלא בהדרגה, בכל פעם שמיאן לשמוע את מילות התוכחה והאזהרה שנשלחו אליו מאת ה׳. כל סטייה מדרך הישר, כל סירוב לחזור בתשובה, העמיקו את אשמתו והרחיקוהו יותר ויותר מן השמיים. ועתה, בשעת משבר זו, העם היה נחוש בדעתו לסרב לעמוד לצד ה׳. PK 76.3

ה׳ מתעב אדישות וחוסר נאמנות בשעות משבר במהלך ביצוע מלאכתו. היקום כולו צופה בעניין רב בקרב האחרון שבעימות הגדול בין הטוב לרע. חסידי ה׳ הולכים וקרבים לגבולות עולם הנצח; מה יכול להיות חשוב יותר בעיניהם מאשר לשמור אמונים לאלוהי השמיים? בכל הדורות היו לאלוהים אנשי מוסר מופתיים, וישנם כאלה גם היום - אנשים כדוגמת יוסף, אליהו ודניאל, שאינם מתביישים להודות שהם משתייכים אל עמו המיוחד של ה׳. ברכותיו המיוחדות מורעפות על אנשי מעשה, אנשים שלא יסטו לעולם מדרך הישר של חובתם, אלא ידרשו בעזרת גבורת ה׳: ״מי ליהוה אלי!״ (שמות ל״ב 26); אנשים שלא יסתפקו בדרישה זו, אלא ידרשו ממי שמזדהים עם עם ה׳ לצעוד קדימה ולהפגין את נאמנותם למלך מלכי המלכים ואדון האדונים. אנשים כאלה מכפיפים את רצונם ואת תוכניותיהם לה׳ ולתורתו. באהבתם אליו, חייהם אינם יקרים בעיניהם. מלאכתם היא ללכוד את האור מדבר ה׳ ולהניח לו להאיר את העולם בקרניים בהירות ובנות קיימא. נאמנות לה׳ היא המוטו שלהם. PK 76.4

כאשר עם ישראל פסח על שתי הסעיפים, היסס ופקפק על הר הכרמל, פילח שוב קולו של אליהו את הדממה: ״אני נותרתי נביא ליהוה, לבדי; ונביאי הבעל, ארבע מאות וחמישים איש. ויתנו לנו שנים פרים, ויבחרו להם הפר האחד וינתחהו וישימו על העצים, ואש לא ישימו; ואני אעשה את הפר האחד, ונתתי על העצים, ואש לא אשים. וקראתם בשם אלוהיכם , ואני אקרא בשם יהוה, והיה האלוהים אשר יענה באש, הוא האלוהים!״ PK 77.1

הצעתו של אליהו נשמעת הגיונית כל כך, עד שהעם אינו מסוגל לדחותה על הסף ומוצא את האומץ להכריז: ״טוב הדבר!״ נביאי הבעל אינם מעזים לפצות פה ולהביע חוסר הסכמה. אליהו פונה אליהם ומורה להם: ״בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה, כי אתם הרבים; וקראו בשם אלוהיכם, ואש לא תשימו.״ PK 77.2

למראית עין נביאי הבעל נועזים ונחושים, אך בעוד פחד אוחז בלבבותיהם מלאי האשמה, הם מכינים את מזבח הבעל, עורכים עליו את העצים ואת הקורבן ופוצחים בלחשיהם וכישופיהם. קולותיהם הצורמניים מהדהדים שוב ושוב בין היערות והפסגות האופפים אותם, בזמן שהם שבים וקוראים בשם אלוהיהם: ״הבעל עננו!״ הם עומדים סביב המזבח, מדלגים, מתפתלים וצווחים, תולשים את שערותיהם, שורטים את עורם וקורעים את בשרם - כך הם מפצירים באלוהיהם לעזור להם. PK 77.3

הבוקר חלף ושעת הצהריים הגיעה, ועדיין אין שום ראיה שהבעל שומע את זעקות חסידיו השוגים באשליות. אין קול ואין עונה, אין מענה לתפילותיהם הקדחתניות. קורבנם נותר על המזבח בעינו, בלי שאוכל באש. PK 77.4

בזמן שכוהני הבעל מתמידים בתפילותיהם המשולהבות, הם ממשיכים ברוב ערמומיותם להמציא תחבולות כדי למצוא דרך להצית אש על המזבח ולגרום לעם להאמין שהאש ירדה ישירות מן הבעל. אליהו עוקב בדריכות אחר כל צעד שלהם, אך חרף הסיכוי האפסי מייחלים כוהני הבעל להזדמנות כלשהי להוליך את העם שולל, וממשיכים בטקסיהם חסרי השחר. PK 77.5

״ויהי בצהרים ויהתל ויוזם אליהו, ויאמר: ‘קראו בקול גדול כי אלהים הוא, כי שיח וכי שיג לו, וכי דרך לו; אולי ישן הוא, ויקץ.׳ תקראו בקול גדול, ויתגודדו כמשפטם, בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם. ויהי כעבור הצהריים, ויתנבאו עד לעלות המנחה; ואין קול ואין עונה, ואין קשב.״ PK 77.6

השטן היה שש לחוש לעזרתם של האנשים שהצליח להוליך שולל, שהיו מסורים לשירותו בכל ליבם ומאודם. הוא היה שמח לשלוח להם ברק שיצית אש על מזבחם ויאכל את קורבנם. ואולם, ה׳ כונן גבולות לשטן וריסן את כוחו, לכן כל תחבולות האויב לא הועילו כדי להצית ולו ניצוץ אחד על מזבח הבעל. PK 77.7

לבסוף, כשקולותיהם צרודים מרוב צעקות ובגדיהם מוכתמים מדם השריטות והפצעים שהטילו בגופם, הפכו כוהני הבעל נואשים. במלוא עוצמת הטירוף שאחז בהם הם מוסיפים לתחינותיהם קללות נוראות על אל השמש שלהם. אליהו ממשיך לצפות בהם בדריכות; הוא יודע שאם יצליחו בעזרת תחבולה כלשהי להצית אש על מזבחם, ההמונים יקרעו אותו מיד לגזרים. PK 77.8

הערב יורד. נביאי הבעל עייפים, חלשים ומבולבלים. אחד מעלה הצעה, אחר מעלה הצעה אחרת,עד שלבסוף הם מרימים ידיים וחדלים ממאמציהם. צווחותיהם, זעקותיהם וקללותיהם אינן מהדהדות עוד על הכרמל. בייאוש הם פורשים מן התחרות. PK 78.1

במשך יום שלם חזו בני העם במעשיהם של כוהני הבעל הנבוכים. הם צפו בריקודיהם הפרועים סביב המזבח, כאילו יעלה בידי הכוהנים לאחוז בקרני השמש השורפות ולרתום אותן לשירותם. הם הביטו באימה על המחזה הנורא של השחתת הגוף בידי כוהני הבעל, והיתה להם הזדמנות להרהר באיוולת של עבודת האלילים. רבים מהמוני העם עייפו מהפגנות שטניות אלה; עתה הם ממתינים בדריכות ועוקבים בעניין רב אחר פעולותיו של אליהו. PK 78.2

הגיעה שעת מנחת הערב. אליהו מפציר בעם: ״גשו אלי.״ בזמן שבני העם מתקרבים אליו בחיל ורעד, הוא פונה אל מזבח ה׳ ההרוס, בו סגדו לפנים בני האדם לאלוהי השמיים, ומקים אותו מחדש. ערימת האבנים השבורות הזו יקרה בעיניו יותר מכל המזבחות המפוארים של עבודת האלילים. PK 78.3

במעשה הבנייה מחדש של מזבח עתיק זה חשף אליהו את הכבוד שרחש לברית שכרת ה׳ עם בני ישראל בשעה שחצו את הירדן ונכנסו לארץ המובטחת. לאחר שבחר ״שתיים עשרה אבנים, כמספר שבטי בני יעקב... ויבנה את האבנים מזבח, בשם יהוה.״ PK 78.4

נביאי הבעל המאוכזבים, התשושים ממאמציהם שעלו בתוהו, מחכים לראות מה יעשה אליהו. הם שונאים את נביא ה׳ על שהציע לערוך תחרות, שבסופו של דבר חשפה את חולשתם ואת אוזלת ידם של אלוהיהם; בעת ובעונה אחת, הם פוחדים מכוחו. העם, שאף הוא פוחד, שנשימתו כמעט נעתקה מרוב ציפייה, צופה באליהו הממשיך בהכנותיו. התנהגותו השלווה של הנביא שונה תכלית שינוי מן הטירוף הפנטי חסר השחר שאחז בחסידי הבעל. PK 78.5

הקמת המזבח הסתיימה. הנביא חופר תעלה סביבו, עורך עליו את העצים ומכין את הפר. הוא מניח את העולה על המזבח ומורה לעם להציף את העולה ואת העצים שעל המזבח במים. הוא מצווה עליהם: ״׳מלאו ארבעה כדים מים!׳ ויצקו על העלה ועל העצים; יאמר: ׳שנו!׳ וישנו, ויאמר: ׳שלשו!׳ וישלשו. וילכו המים סביב למזבח; וגם את התעלה מילא מים.״ PK 78.6

בהזכירו לעם את הכפירה הממושכת שעוררה את חרון אפו של ה׳, קורא אליהו לבני עמו להכניע את לבבם ולפנות לאלוהי אבותיהם, על מנת שתוסר קללת הבצורת מן הארץ. ואז, בעודו משתחווה ביראת כבוד לאל הסמוי מן העין, הוא נושא את ידיו אל על ונושא תפילה פשוטה. PK 78.7

כוהני הבעל צרחו בטירוף, קיפצו, דילגו ושרטו את עורם מבוקר עד ערב, אך כשאליהו מתפלל, לא מהדהדות שום צווחות מטורפות בהר הכרמל. הוא מתפלל מתוך ידיעה שה׳ נמצא שם, רואה את המתרחש ושומע את תחינתו. נביאי הבעל התפללו בפראות, טירוף ובלבול. אליהו מתפלל בפשטות ובלהט. הוא מבקש מאלוהים להפגין את עליונותו על הבעל, וזאת כדי שישראל תשוב אל ה׳. PK 79.1

הנביא מפציר בה׳: ״יהוה אלוהי אברהם יצחק וישראל, היום יודע כי אתה אלוהים בישראל ואני עבדך; ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה. ענני יהוה, ענני, וידעו העם הזה, כי אתה יהוה האלוהים; ואתה הסבת את לבם אחורנית.״ PK 79.2

דומייה מעיקה וחדורת יראת כבוד נופלת על כל הנוכחים. נביאי הבעל רועדים מאימה. מודעים לאשמתם, הם מצפים לעונש מהיר ומיידי. PK 79.3

ברגע שתפילת אליהו מסתיימת, יורדות מן השמיים להבות אש כהבזקי ברק בוהקים ונחות על מזבח ה׳ שהוקם מחדש, מאכלות את העולה, לוחכות את המים שבתעלה ומאכלות אפילו את אבני המזבח. זוהר הלהבות מאיר את רכסי ההרים ומסנוור את עיני ההמונים. בעמקים, לרגלי ההר, ממתינים רבים מבני העם בציפייה דרוכה. הם עוקבים אחר ההתרחשויות על ההר ולמראה האש היורדת מן השמיים, הכול משתאים. האש סימלה את עמוד האש שחצץ בים סוף בין בני ישראל לצבא מצרים שדלק אחריהם. PK 79.4

בני העם הניצבים על ההר משתחווים ביראת כבוד לפני האל הבלתי נראה. הם אינם מעזים להמשיך להביט באש שירדה מן השמיים. הם חוששים שמא הם עצמם יאוכלו באש. משוכנעים בחובתם להכיר באלוהי אליהו כאלוהי אבותיהם ולשמור לו אמונים, הם זועקים פה אחד: ״יהוה הוא האלוהים! יהוה הוא האלוהים!״ ברורות ומפורשות מהדהדות זעקותיהם בהרים ובעמקים. סוף סוף התעוררה ישראל לאחר שעיניה נפקחו לאמת וליבה נמלא חרטה. סוף סוף מבין העם את גודל הקלון המחפיר שהמיט על אלוהים. עתה נחשפה במלואה טיבה של עבודה הבעל, העומדת בניגוד חד לעבודת האל שצוותה מפי אלוהי האמת. העם מכיר בצדקו ובחסדו של ה׳ שמנע מן הארץ טל ומטר, עד שעמו יכיר בו ויכריז את שמו. עתה בני ישראל מוכנים ומזומנים להודות שאלוהיו של אליהו עליון על כל האלילים. PK 79.5

כוהני הבעל חוזים בתדהמה מהולה בחרדה בהתגלות המופלאה של גבורת ה׳. ואולם, חרף הבלבול והמבוכה שאחזו בהם, ועל אף שנמצאו בנוכחות כבוד ה׳, הם מסרבים לחזור בתשובה ולסור מדרכם הרעה. הם נחושים בדעתם להמשיך לכהן כנביאי הבעל. כך הם מוכיחים שהם ראויים ובשלים לחורבן. ה׳ מצווה על אליהו להשמיד את נביאי השקר, וזאת כדי להגן על ישראל ששבה בתשובה מפני פיתוייהם של אלה שהדיחו אותה לעבודת הבעל. זעמם של בני העם התעורר עתה על מנהיגי הרשע האלה. בזמן שאליהו נותן את הפקודה: ״תיפשו את נביאי הבעל, איש אל ימלט מהם,” הם מוכנים ומזומנים לציית לפקודה. הם תופסים את הכוהנים וגוררים אותם לנחל קישון, ושם, לפני תום היום המסמן את ראשיתו של תיקון נחרץ בקרב עם ישראל, נשחטים כוהני הבעל. איש מהם לא נותר בחיים. PK 79.6