מלכי ונביאי ישראל

תוכחה נוקבת

לזזמן מה הסתתר אליהו בהרים על יד נחל כרית. במשך חודשים הגיע אליו מזונו בדרך נס. בשלב מאוחר יותר, כשהבצורת נמשכה והנחל יבש, הורה ה׳ לעבדו למצוא מקלט בארץ עובדת אלילים: ״קום לך צרפתה אשר לצידון, וישבת שם ; והנה ציוויתי שם אישה אלמנה לכלכלך״ (מלכים א י״ז 9). [״צרפת שבחבל צידון״ אוזכרה גם בברית החדשה בבשורת לוקס ד׳ 26.] PK 68.1

אישה זו לא היתה עבריה. היא לא נהנתה מעולם מן הברכות והזכויות שהורעפו על העם הנבחר; ואולם, היא האמינה באלוהי האמת והתהלכה באור האלוהי שזרח על דרכה. עתה, כשאליהו לא היה מוגן עוד בארץ ישראל, אלוהים שלח אותו אליה כדי למצוא מקלט בביתה. PK 68.2

״ויקם וילך צרפתה, ויבוא אל פתח העיר, והנה שם אשה אלמנה מקוששת עצים; ויקרא אליה ויאמר: ׳קחי נא לי מעט מים בכלי ואשתה.׳ !תלך לקחת; ויקרא אליה ויאמר: ׳לקחי נא לי פת לחם בידך.׳״ PK 68.3

בבית מוכה עוני זה, שהבצורת החריפה את עוניו, עמד המזון הזעום להיגמר. ביאתו של אליהו בדיוק ביום בו חששה האלמנה שתיאלץ להרים ידיים במאבק על החיים, היוותה בעבורה מבחן אמונה קשה ביותר. אמונתה בכוחו של אלוהים-חיים לכלכלה, נבחנה במלואה. ואולם, אפילו בשעה קשה זו, כשהיא נתונה במצב קשה ומפחיד, היא הפגינה את אמונתה כאשר צייתה לבקשת הזר שהפציר בה לחלוק עימו את פירור המזון האחרון שלה. PK 68.4

בתגובה לבקשת אליהו לתת לו מעט לחם ומים, אמרה האלמנה: ״חי יהוה אלהיך אם יש לי מעוג, כי אם מלוא כף קמח בכד, ומעט שמן בצפחת; והנני מקוששת שניים עצים, ובאתי ועשיתיהו לי ולבני, ואכלנוהו ומתנו.״ אך אליהו אמר לה: ״אל תיראי, בואי עושי כדברך; אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה, והוצאת לי, ולך ולבנך תעשי באחרונה. כי כה אמר יהוה אלוהי ישראל: ׳כד הקמח לא תכלה׳ וצפחת השמן לא תחסר עד יום ותת יהוה גשם על פני האדמה.׳״ PK 68.5

לא יכול היה להידרש כאן מבחן אמונה גדול יותר. האלמנה נהגה בכל הזרים באדיבות ובנדיבות. כעת, בלי להתחשב בסבל שהיא ובנה ייאלצו לעבור, היא בטחה באלוהי ישראל שיספק לה את כל צורכה, ועמדה במבחן הכנסת האורחים העילאי הזה, בכך שעשתה ״כדבר אליהו.״ PK 69.1

נפלאה היתה הכנסת האורחים שאישה צידונית זו הרעיפה על נביא ה׳, נפלאה היתה אמונתה ונפלא היה הגמול שקיבלה מאת ה׳ ביד רחבה. ״ותאכל היא והוא וביתו ימים. כד הקמח לא כלתה, וצפחת השמן לא חסר, כדבר יהוה, אשר דיבור ביד אליהו.״ ״ויהי אחר הדברים האלה, חלה בן האשה בעלת הבית; ויהי חליו חזק מאד, עד אשר לא נותרה בו נשמה. ותאמר אל אליהו: ׳מה ולי ולך איש האלוהים? באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני?׳ PK 69.2

״ויאמר אליה: ׳תני לי את בנך!’ ויקחהו מחיקה, ויעלהו אל העליה אשר הוא ישב שם, וישכבהו על מיטתו... ויתמודד על הילד שלוש פעמים, ויקרא אל יהוה... וישמע יהוה בקול אליהו; ותשב נפש הילד על קירבו, ויחי. PK 69.3

״ויקח אליהו את הילד, ויורדהו מן העליה הביתה, ויתנהו לאמו; ויאמר אליהו: ׳ראי, חי בנך!׳ ותאמר האישה אל אליהו: ׳עתה זה ידעתי, כי איש אלוהים אתה; ודבר יהוה בפיך אמת.׳״ PK 69.4

האלמנה מצרפת חלקה את פת לחמה האחרונה עם אליהו; בתמורה, חייה וחיי בנה ניצלו. אלוהים הבטיח ברכה גדולה לכל בני האדם, אשר בשעת צרה ומחסור יפגינו אהדה ויושיטו עזרה לנזקקים מהם. אלוהים לא השתנה. גבורתו הכבירה לא פחתה מאז ימי אליהו. ההבטחה שניתנה מפי מושיענו מהימנה היום בדיוק כפי שהיתה ביום שבו הכריז אותה: ״המקבל נביא משום היותו נביא שכר נביא יקבל״ (מתי י׳ 41). PK 69.5

״הכנסת אורחים אל תשכחו, כי יש אשר הכניסו אל ביתם מלאכים מבלי לדעת זאת״ (האיגרת אל העברים י״ג 2). מילים אלה לא איבדו מתוקפן עם חלוף הזמן. אבינו שבשמיים ממשיך להקרות בדרכם של בניו הזדמנויות הטומנות בחובן שלל ברכות; אלה שינצלו את ההזדמנויות הללו ימצאו אושר גדול. ״ותפק לרעב נפשך, ונפש נענה תשביע; וזרח בחושך אורך, ואפלתך כצהריים. ונחך יהוה תמיד, והשביע בצחצחות נפשך, ועצמותיך יחליץ; והיית כגן רווה וכמוצא מים, אשר לא יכזבו מימיו״ (ישעיה נ״ח 10, 11). PK 69.6

המשיח אומר היום למשרתיו הנאמנים: ״המקבל אתכם מקבל אותי, והמקבל אותי מקבל זאת אשר שלחני.״ אין אף מעשה חסד הנעשה בשמו, שלא יתוגמל. באותה רכות ואהבה כולל כאן המשיח גם את החלשים והפחותים ביותר במשפחת ה׳. הוא מכריז: ״וכל המשקה את אחד הקטנים האלה רק כוס מים קרים משום היותו תלמיד, אמן אומר אני לכם, לא יאבד שכרו״ (מתי י׳ 40, 42). PK 69.7

במהלך שנות הבצורת והרעב הממושכות התפלל אליהו בכוונה רבה וביקש שלבבות בני ישראל יסורו מעבודת האלילים, ישובו אל ה׳ וידבקו בו. באורך רוח המתין הנביא בשעה שיד ה׳ הכתה קשות את הארץ מוכת הבצורת. בזמן שחזה באינספור ראיות לסבל ולמחסור שהלכו והתרבו סביבו, נשבר ליבו מצער והוא כמה לכוח כדי לחולל תיקון במהרה. ואולם, אלוהים בכבודו ובעצמו הוציא לפועל את תוכניתו, והדבר היחיד שעבדו יכול היה לעשות התמצה בתפילה מתוך אמונה וציפייה לשעה שתקרא לצעדים נחרצים. PK 69.8

הכפירה שרווחה בעם בימי אחאב נבעה משנים רבות של מעשי עוול ורשע. צעד אחר צעד, שנה אחר שנה סטתה ישראל מדרך הישר. דור אחרי דור סירבו בני ישראל להיטיב את דרכם וללכת בדרך הישר, עד שלבסוף מרביתם נכנעו לשליטתם של כוחות האופל. PK 70.1

חלפו כמעט מאה שנים מאז שישראל, תחת הנהגת דוד המלך, הצטרפה בשמחה וברינה לשירת מזמורי השבח וההודיה לאל העליון, מתוך הכרה בתלותה המוחלטת בו על חסדיו שהורעפו עליה מדי יום. הקשיבו למילות הסגידה של בני ישראל, כשזימרו: “אלוהי ישענו... מוצאי בקר וערב תרנין. פקדת הארץ ותשוקקה, רבת תעשרנה, פלג אלוהים, מלא מים; תכין דגנם, כי כן תכינה. PK 70.2

״תלמיה רוה, נחת גדודה; ברביבים תמוגגנה, צמחה תברך. עטרת שנת טובתך, ומעגליך ירעפון דשן. ירעפו נאות מדבר, וגיל גבעות תחגורנה. לבשו כרים הצאן, ועמקים יעטפו בר; יתרועעו, אף ישירו” (תהילים ס“ה 6, 14-9). PK 70.3

ישראל הכירה בה׳ בתור האל ש“יסד ארץ על מכוניה.׳׳ כביטוי לאמונתם זימרו בני ישראל: ׳׳תהום כלבוש כסיתו; על הרים יעמדו מים. מן גערתך ינוסון; מן קול רעמך, יחפזון. יעלו הרים, ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם. גבול שמת, בל יעברון; בל יעזבון לכסות הארץ” (תהילים ק“ד 9-5). PK 70.4

באמצעות גבורתו הכבירה של אלוהי צבאות - איתני הטבע על פני האדמה, בים ובשמיים אינם חורגים לעולם מגבולותיהם. ה׳ משתמש בכוחות הטבע כדי לשמח את ברואיו. ‘יפתח יהוה לך את אוצרו הטוב... לתת מטר ארצך בעיתו, ולברך את כל מעשה ידך׳׳ (דברים כ“ח 12). ״המשלח מעיינים בנחלים; בין הרים יהלכון. ישקו כל חיתו שדי; ישברו פראים צמאם. עליהם עוף השמים ישכון; מבין עפאים יתנו קול... מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם; להוציא לחם מן הארץ. ויין ישמח לבב אנוש, להצהיל פנים משמן; ולחם לבב אנוש יסעד.... PK 70.5

״מה רבו מעשיך יהוה! כלים בחוכמה עשית! מלאה הארץ קניינך. זה הים גדול ורחב ידיים: שם רמש, ואין מספר חיות קטנות עם גדולות... כולם אליך ישברון, לתת אוכלם בעיתו. תיתן להם, ילקטון; תפתח ידך, ישבעון טוב׳׳ (תהילים ק“ד 15-10, 28-24). PK 70.6

לעם ישראל היו שפע של הזדמנויות לשמוח, כי ה׳ הביאם לארץ זבת חלב ודבש. בימי נדודיהם במדבר הבטיח להם כי ינחה אותם אל ארץ שבה לא יסבלו לעולם מחסור בגשם. כך אמר להם: ׳׳כי הארץ, אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים הוא, אשר יצאתם משם: אשר תזרע זאת זרעך, והשקית ברגלך כגן ירק. והארץ, אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות; למטר השמים, תשתה מים. ארץ, אשר יהוה אלוהיך דרש אותה: תמיד עיני יהוה אלוהיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה.״ PK 70.7

ההבטחה בדבר שפע של גשמי ברכה ניתנה לעם בתנאי שיציית. ה׳ הכריז: PK 71.1

״והיה, אם שמע תשמעו אל מצוותי, אשר אנוכי מצוה אתכם היום, לאהבה את יהוה אלהיכם, ולעבדו, בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר ארצכם בעיתו, יורה ומלקוש; ואספת דגנך ותירשך ויצהרך. נתתי עשב בשדך לבהמתך; ואכלת ושבעת.״ PK 71.2

ה׳ הזהיר את עמו: ״׳השמרו לכם, פן יפתה לבבכם; וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים, והשתחויתם להם. וחרה אף יהוה בכם, ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תיתן את יבולה; ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה, אשר יהוה נותן לכם״ (דברים י״א 17-10). PK 71.3

בני ישראל הוזהרו: ״והיה, אם לא תשמע בקול יהוה אלוהיך, לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו, אשר אנוכי מצווך היום... והיו שמיך אשר על ראשך, נחושת; והארץ אשר תחתיך, ברזל. יתן יהוה את מטר ארצך אבק ועפר: מן השמים ירד עליך עד השמדתך.״ (דברים כ״ח 15, 23, 24). PK 71.4

אלה היו מקצת מן העצות הנבונות שהשיא ה׳ לישראל הקדומה. ה׳ ציווה על העם הנבחר: ״ושמתם את דברי אלה, על לבבכם ועל נפשכם; וקשרתם אותם לאות על ידכם, ויהיו לטוטפת בין עיניכם. ולימדתם אותם את בניכם, לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך״ (דברים י״א 18, 19). מפורשות וברורות היו ההוראות הללו. ואולם, בחלוף השנים, דור אחרי דור שכח את אמצעי הלוחמה שה׳ העניק לעמו כדי לחמשו למלחמתו הרוחנית. או אז, ההשפעות המזיקות של הכפירה איימו לסחוף ולהרוס כל מחסום שהוצב בעבור עם ישראל ביד ההשגחה. PK 71.5

וכך קרה שה׳ פקד עתה את עמו במשפטיו החמורים ביותר. נבואת אליהו התגשמה באופן הנורא ביותר. במשך שלוש שנים נערך מצוד אחר נביא החורבן. בצו אחאב תרו המחפשים עיר אחר עיר, ארץ אחרי ארץ. על פי דרישתו, מלכים רבים נשבעו בכבודם שהנביא המוזר אינו שוהה במחוזותיהם. ואולם, החיפוש נמשך, שכן איזבל ונביאי הבעל שנאו את אליהו שנאה עזה, ועשו כל מאמץ כדי לאתרו ולהביאו לתחומי שלטונם. ובינתיים, טרם ירד גשם. PK 71.6

לבסוף, ״ויהי ימים רבים, ודבר יהוה היה אל אליהו... לאמור: ׳לך הראה אל אחאב, ואתנה מטר על פני האדמה.׳״ PK 71.7

בציות לצו ה׳, ״וילך אליהו, להראות אל אחאב.״ בערך בזמן שהנביא עשה את דרכו לשומרון, הציע אחאב לעובדיה, השר הממונה על ביתו, ששניהם יערכו חיפוש יסודי בכל הנחלים והמעיינות בתקווה למצוא מרעה לעדרי הצאן והבקר, פן יגוועו ברעב. הבצורת הממושכת נתנה את אותותיה גם בחצר המלכות. המלך שהודאג מאוד לגבי עתיד ביתו, החליט יחד עם שרו הנכבד לצאת לחיפוש אחר שדות מרעה ראויים. ״ויחלקו להם את הארץ, לעבר בה: אחאב הלך בדרך אחד לבדו, ועבדיהו הלך בדרך אחד לבדו.״ PK 71.8

״ויהי עבדיהו בדרך, והנה אליהו לקראתו; ויכרהו, ויפול על פניו, ויאמר: ‘האתה זה אתה אדוני אליהו?’״ PK 72.1

בימי הכפירה בישראל המשיך עובדיה לדבוק בה׳. המלך, אדוניו, לא הצליח להדיחו לנטוש את אלוהים חיים. עתה חלק לו אליהו כבוד כשהטיל עליו את שליחותו. וכך הורה לו: ״לך אמור לאדוניך, הנה אליהו.״ PK 72.2

אחוז אימה הכריז עובדיה באוזני הנביא: ״מה חטאתי, כי אתה נותן את עבדך ביד אחאב להמיתני?״ העברת מסר כזה למלך אחאב היוותה הסתכנות במוות ודאי. עובדיה הסביר לנביא את הסתייגותו: ״חי יהוה אלוהיך, אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדוני שם לבקשך, ואמרו, אין; והשביע את הממלכה ואת הגוי, כי לא ימצאכה. ועתה, אתה אומר: ׳לך אמור לאדוניך, הנה אליהו.’ והיה אני אלך מאיתך, ורוח יהוה ישאך על אשר לא אדע, ובאתי להגיד לאחאב ולא ימצאך, והרגני.״ PK 72.3

עובדיה הפציר בנביא בכל ליבו שלא לדחוק בו ללכת לאחאב. הוא אמר: ״ועבדך ירא את יהוה, מנעורי. הלא הגד לאדוני את אשר עשיתי, בהרוג איזבל את נביאי יהוה, ואחבא מנביאי יהוה מאה איש, חמישים חמישים איש במערה, ואכלכלם לחם ומים? ועתה אתה אןמר: ‘לך אמור לאדוניך הנה אליהו,’ והרגני.״ PK 72.4

בשבועה רבת כבוד הבטיח אליהו לעובדיה שהשליחות שהטיל עליו לא תהיה לשווא. “ויאמר אליהו: ‘חי יהוה צבאות, אשר עמדתי לפניו: כי היום אראה אליו.’״ לאחר האישוש שקיבל, ״.וילך עבדיהו לקראת אחאב, ויגד לו.״ PK 72.5

בתדהמה מהולה באימה הקשיב המלך למסר שהועבר אליו מן האיש שהיה שנוא נפשו ומקור פחדיו, אחריו ערך חיפושים נרחבים ללא ליאות. היטב ידע שאליהו לא יסכן את חייו רק כדי לפגוש אותו. האם ייתכן שהנביא עומד לשאת נבואת חורבן נוספת על ישראל? ליבו של המלך היה אחוז אימה. הוא נזכר בידו של ירבעם שהפכה נוקשה ומשותקת. הוא לא יכול היה שלא להיענות להזמנה שקיבל, אך עם זאת גם לא העז להרים יד נגד שליח ה’. וכך, מלווה בחיל משמר, הלך המלך לפגוש את הנביא בחיל ורעד. PK 72.6

המלך והנביא ניצבו עתה פנים אל פנים. על אף שאחאב היה חדור שנאה, דומה שכוחו ניטל ממנו בנוכחות אליהו והוא עמד חסר אונים. בדברי הפקפוק הראשונים שלו, “האתה זה עוכר ישראל?״ חשף אחאב מבלי דעת את רחשי ליבו הכמוסים ביותר. אחאב ידע שהשמיים הפכו חתומים כנחושת באמצעות דבר ה’, ואף על פי כן ביקש להטיל על הנביא את האשמה על העונשים הכבדים שפקדו את הארץ. PK 72.7

אך טבעי הדבר שעושה הרע יטיל על שליחי ה’ את האשם על האסונות שניחתו על הארץ כתגובה ישירה לנטישת דרך הישר. נבצר מן האנשים שנכנעו לכוחו של השטן לראות את הדברים לאשורם, כפי שאלוהים רואה אותם. כאשר מראת האמת מוצבת מולם, המחשבה על כך שיוכיחו אותם מעוררת את זעמם. בעיוורונם עקב החטא, הם מסרבים לחזור בתשובה; הם סבורים שעבדי ה׳ פנו נגדם ושהם ראויים לביקורת הנוקבת ביותר. PK 72.8

בעומדו בתום לב לפני אחאב, אליהו אינו מנסה להצדיק את עצמו או להתחנף אל המלך. הוא אף אינו מנסה להתחמק מזעמו של המלך בעזרת בישור הבשורות הטובות על תום הבצורת הממשמש ובא. אין בפיו שום התנצלות. זועם וקנאי לכבוד ה׳, הוא מטיל חזרה את האשמה על אחאב, ומכריז ללא חת באוזני המלך שחטאיו וחטאי אבותיו הם שהמיטו על ישראל את הרעה הנוראה הזו. “לא עכרתי את ישראל,” מכריז אליהו בעוז רוח, וממשיך :׳׳כי אם אתה, ובית אביך, בעזבכם את מצות יהוה, ותלך אחרי הבעלים.׳׳ PK 73.1

גם בימינו דרושה תוכחה נוקבת, שכן חטאים כבדים גרמו לנתק בין בני האדם לאלוהים. בגידה וחוסר נאמנות הפכו לצו השעה. רבבות בני אדם מכריזים: ׳איננו רוצים שזה ימלוך עלינו.׳ (לוקס י“ט 14). הדרשות החלקלקות הנישאות לעיתים קרובות אינן מותירות במאזיניהן רושם ארוך טווח; החצוצרה אינה משמיעה תרועת התראה. האמיתות המפורשות, החותכות של דבר ה׳, אינן מפלחות את ליבם של בני האדם. PK 73.2

ישנם אנשים רבים המתיימרים להיות תלמידי המשיח, אך אם הם יביעו את רגשותיהם האמיתיים, הם ישאלו: בשביל מה צריך לדבר בצורה מפורשת כל כך? מדוע גינה יוחנן המטביל את הפרושים כשהוכיח אותם: ׳׳ילדי צפעונים, מי הורה אתכם להימלט מן החרון הבא?” (לוקס ג׳ 7)? לשם מה היה עליו לעורר את זעמה של הורודיה כשאמר להורדוס שהתורה אוסרת עליו לחיות עם אשת אחיו? הרי המבשר שבישר את בוא המשיח איבד את חייו עקב תוכחה מפורשת שהביע במו פיו. מדוע לא יכול היה לפעול מבלי לעורר את מורת רוחם של האנשים שחיו בחטא? PK 73.3

טענות כאלה נשמעות מפיהם של אנשים שהיו אמורים להתייצב כשומריה הנאמנים של תורת ה׳, אך הניחו למדיניות לתפוס את מקומה של נאמנות ולחטא להימשך ללא תוכחה. מתי יישמע שוב בקהילת המשיח קול התוכחה הנאמן? PK 73.4

״אתה האיש!” (שמואל ב י“ב 7). מילים מפורשות כמו אלו שאמר נתן הנביא לדוד נשמעות לעיתים רחוקות מאוד בדרשות הנישאות בקהילות, וכמעט שאינן מופיעות כלל בעיתונות. אלמלא היו נדירות כל כך, היינו חוזים בגבורת ה׳ במידה רבה יותר בקרב בני האדם. אל לשליחי ה׳ להתלונן שמאמציהם אינם נושאים פרי, עד שיתחרטו על חיבתם היתרה לאישור והסכמה מבני האדם ועל תשוקתם לשאת חן בעיני הזולת, המובילות אותם להסתיר את האמת. PK 73.5

אותם כוהני דת המבקשים להשביע את רצון בני האדם, אשר מכריזים “שלום, שלום,” כשאלוהים לא דיבר שלום, מוטב להם שיכניעו את ליבם לפני ה׳ ויבקשו סליחה על חוסר כנותם ועל היעדר אומץ מוסרי. לא מתוך אהבה לרעיהם הם מרככים את המסר שהופקד בידיהם, אלא דווקא מתוך אהבה עצמית, התמסרות לתענוגות ואהבת הנוחות. אהבת אמת חותרת בראש וראשונה לכבד את ה׳ ולהשיג את גאולת הנשמות. מי שניחנו באהבה כזו לא יתחמקו מן האמת כדי להציל את עצמם מן התוצאות הבלתי נעימות של תוכחה מפורשת. כאשר נשמות נתונות בסכנה, שליחי ה׳ אינם מתחשבים בעצמם, אלא מדברים את דבר ה׳ שניתן להם, ומסרבים לתרץ את הרוע או להפחית מחומרתו. PK 73.6

הלוואי שכל מנהיג קהילה ייווכח בקדושת משרתו ומלאכתו, ויפגין את האומץ שהפגין אליהו! רועים המשמשים כשליחי ה׳ מחזיקים במחויבות נוראה. הם נדרשים להוכיח, לגעור ולהפציר, ״וזאת בכל אורך רוח״ (האיגרת השנייה אל טימותיאוס ד׳ 2) PK 74.1

כנציגיו הנאמנים של המשיח שרזי השמיים הופקדו בידיהם, עליהם להמשיך במלאכתו ולעמול קשה כדי לעודד את יראי ה׳ ולהזהיר את הסוררים. אל להם לתת משקל לחוכמת העולם הזה. אל להם לסטות לעולם מן הנתיב שישוע הורה להם לצעוד בו. עליהם לצעוד קדימה באמונה, תוך שהם זוכרים כי הם מוקפים ענן עדים. אל להם להביע את מילותיהם שלהם, אלא את המילים שצוו להכריז בידי האל העליון, הכביר יותר מכל שליטי הארץ. המסר שעליהם להעביר אמור להיות: ״כה אמר ה׳...״ אלוהים קורא לאנשים כדוגמת אליהו, נתן ויוחנן המטביל שיישאו את דברו בנאמנות, יהיו אשר יהיו התוצאות; אנשים שידברו את האמת באומץ, על אף שיהיה עליהם להקריב הכול לשם כך. PK 74.2

אלוהים אינו יכול להשתמש באנשים שבשעת סכנה, כשהכול נדרשים להפגין עוצמה, תעוזה וכוח השפעה, חוששים לעמוד איתנים לצד האמת. הוא קורא לבני האדם לצאת למלחמת חורמה נגד הרוע, ולהילחם עם ״רשויות ושירות, עם מושלי חשכת העולם הזה, עם כוחות רוחניים רעים בשמים.״ לאנשים כאלה הוא יאמר: ׳יפה, עבד טוב ונאמן! ... בוא אל שמחת אדונך׳ (מתי כ״ה 23). PK 74.3