מלכי ונביאי ישראל

2/69

הקדמה

כרם ה׳ PK 8.1

כשאלוהים קרא לאברהם לנטוש את בני משפחתו עובדי האלילים והורה לו ללכת לכנען ולהתיישב בה, הוא עשה זאת כדי להגשים את תכליתו להרעיף את מתנות השמיים הטובות ביותר על כל אומות העולם. ה’ אמר לאברהם: “ואעשך לגוי גדול, אברכך, ואגדלה שמך; והיה ברכה” (בראשית י“ב 2). אברהם זכה לכבוד רב מאת ה׳ כשנקרא לשמש אבי האומה העברית, אשר תנצור את האמת האלוהית ותפיץ אותה בקרב עמי העולם במשך דורות רבים, וזאת כדי שהכול יתברכו מביאת המשיח המובטח. PK 8.2

בני האדם איבדו את הידע על אלוהי האמת. דעתם חשכה בעטיה של עבודת האלילים. הם ניסו להחליף את מצוות ה׳ הקדושות, הישרות והטובות (אל הרומים ז׳ 12) בחוקים מעשי ידי אדם, שעלו בקנה אחד עם כוונות ליבם האכזר, הרשע והאנוכי. ואולם, אלוהים בחסדו לא השמידם. הוא תכנן להעניק להם הזדמנות להתוודע אליו דרך חסידיו. הוא תכנן שחוקיו, אשר ייחשפו דרך עמו הנבחר, ישמשו אמצעי לשיקום מוסריותו של אלוהים שהוטבעה באדם, שנברא בדמותו ובצלמו. PK 8.3

המשימה הכבירה והנשגבה שהוטלה על בית ישראל היתה לרומם ולהלל את תורת ה׳ ולשמור על סמכותו ושלטונו של ה׳. אלוהים הבדיל את עם ישראל מיתר אומות העולם, וזאת כדי להפקיד בידו פיקדון קדוש. הוא הפקיד בידי ישראל את תורתו, ותכנן לשמר דרכה את הידע על אודותיו. PK 8.4

בדרך זו, אור השמיים יזרח בעולם אפוף חשכה, וקול יקרא לכל העמים לנטוש את עבודת האלילים ולעבוד את אלוהים חיים. PK 8.5

“בכח גדול וביד חזקה׳׳ הוציא ה׳ את עמו הנבחר ממצרים (שמות ל“ב 11). “שלח משה עבדו; אהרון, אשר בחר בו. שמו בם דברי אותותיו, ומופתים בארץ חם.” ׳׳ויגער בים סוף, ויחרב; ויוליכם בתהמות, כמדבר׳׳ (תהילים ק“ה 26, 27 ׳ ק“ו 9). ה׳ הציל את בני ישראל משעבוד מצרים והוציאם מעבדות לחירות כדי להביאם אל ארץ טובה, שהוכנה בעבורם ביד ההשגחה כדי לשמש להם מקום מקלט מאויביהם. ה׳ יביאם אליו ויחבקם בזרועותיו הנצחיות; ובני ישראל, בתמורה לטובו ולחסדו, ירוממו את שמו ויהללו ויפארו אותו בעולם כולו. PK 8.6

״כי חלק יהוה, עמו: יעקב, חבל נחלתו. ימצאהו בארץ מדבר, ובתוהו ילל ישמון. יסובבנהו, יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו. כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף; יפרש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו. יהוה בדד ינחנו; ואין עימו אל נכר” (דברים ל״ב 12-9). כך קירב ה׳ את בני ישראל אליו, כדי שישכנו בצלו, האל העליון. הוא שמר עליהם בדרך נס מסכנות ותלאות הדרך במסעותיהם במדבר, עד שהתיישבו לבסוף בארץ המובטחת כעם סגולה. PK 9.1

במשל מליצי ונוגע ללב גולל ישעיהו את סיפור קריאתה והכשרתה של ישראל, שיועדה לשמש נציגה של ה׳ עלי אדמות ולהניב פרי טוב בכל מעשיה: PK 9.2

״אשירה נא לידידי, שירת דודי לכרמו: כרם היה לידידי, בקת בן שמן. ויעזקהו ויסקלהו, ויטעהו שורק, ויבן מגדל בתוכו, וגם יקב חצב בו; ויקו לעשות ענבים...״ (ישעיה ה׳ 1, 2). PK 9.3

אלוהים תכנן לברך את האנושות דרך העם הנבחר. הנביא ישעיהו הכריז: ״כי כרם יהוה צבאות, בית ישראל, ואיש יהודה, נטע שעשועיו...״ (ישעיה ה׳ 7). PK 9.4

דבר ה׳ הופקד בידי עם ישראל. מצוות תורתו, העיקרים הנצחיים של האמת, הצדק והטהרה, אפפו את העם הנבחר. ציות לעיקרים אלה ישמש לבני ישראל מגן, ויצילם מהרס עצמי דרך חטאים ומעשים רעים. כמגדל בכרם הציב ה׳ את היכלו הקדוש בלב ליבה של ארץ הקודש. PK 9.5

המשיח שימש כרבם ומורם. כפי ששרה איתם במדבר, כך ימשיך לשמש כרבם ומדריכם בארץ נחלתם. כבודו שכן בשכינה הקדושה מעל הכפורת במשכן ובמקדש. המושיע לא חדל להרעיף עליהם מאוצרות אהבתו, חסדו ואורך רוחו. דרך משה הוצגה בפניהם תכליתו של ה׳, והתנאים לשגשוגם הובהרו להם מפורשות. ה׳ הכריז: ״כי עם קדוש אתה ליהוה אלוהיך: בך בחר יהוה אלוהיך, להיות לו לעם סגולה, מכול העמים, אשר על פני האדמה.״ PK 9.6

״את יהוה האמרת היום: להיות לך לאלוהים וללכת בדרכיו, ולשמר חוקיו ומצוותיו ומשפטיו, ולשמע בקולו. ויהוה האמירך היום, להיות לו לעם סגולה, כאשר דיבר לך; ולשמור כל מצוותיו. ולתיתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהילה ולשם ולתפארת; להיותך עם קדוש ליהוה אלוהיך, כאשר דיבר״ (דברים ז׳ 6; כ״ו 19-17). PK 9.7

בני ישראל צוו לכבוש את כל שטחי האדמה שה׳ יעד בעבורם. עמי כנען שסירבו לעבוד את אלוהי האמת ולשרתו ינושלו מאדמותיהם. אך תכליתו של ה׳ היתה למשוך אליו את לבבות בני האדם באמצעות התגלות אופיו דרך עם ישראל. הבשורה היתה אמורה להתבשר בעולם כולו. המשיח ירומם לעיני העמים דרך תורת הקורבנות, וכל אדם שיישא את מבטו אליו, ייוושע ויחיה. כל בני האדם שינהגו על פי המופת של רחב הכנענית ורות המואבייה, ינטשו את עבודת האלילים, יסגדו לאלוהי האמת ויבחרו להתאחד עם עמו הנבחר. כאשר מספרם של בני ישראל ילך ויגדל, הם ירחיבו את גבולותיהם, עד שממלכתם תחבוק את העולם כולו. PK 9.8

ואולם, ישראל הקדומה לא הגשימה את תכליתו של ה׳. ה׳ הכריז: ״ואנוכי נטעתיך שורק, כולה זרע אמת; ואיך נהפכת לי סורי הגפן נוכריה?״ ״גפן בוקק ישראל, פרי ישווה לו; כרוב לפריו, הרבה למזבחות, כטוב לארצו, היטיבו מצבות.״ ״ועתה יושב ירושלים, ואיש יהודה, שפטו נא, ביני ובין כרמי. מה לעשות עוד לכרמי, ולא עשיתי בו? מדוע קיויתי לעשות ענבים, ויעש באושים? ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי: הסר משוכתו והיה לבער, פורץ גדרו והיה למרמס. ואשיתהו בתה, לא יזמר ולא יעדר, ועלה שמיר ושית; ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר. כי כרם יהוה צבאות, בית ישראל, ואיש יהודה, נטע שעשועיו; יקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה״ (ירמיה ב׳ 21; הושע י׳ 1; ישעיה ה׳ 7-3). PK 10.1

באמצעות משה, הציג ה׳ בפני עמו את ההשלכות המרות של בגידתם בו. אם בני עמו יסרבו לשמור את בריתו, הם יגדעו את עצמם מן החיים שהוענקו להם מאת ה׳ וברכתו לא תשרה עליהם. לפעמים הקשיב העם לאזהרות הללו ותיקן את דרכו. או אז, ברכות נפלאות ושופעות הורעפו על עם ישראל, ודרכו על העמים השכנים. ואולם, רוב הזמן בני ישראל שכחו את אלוהים ואיבדו את זכות היתר שניתנה להם כנציגיו עלי אדמות. הם לא עבדו את ה׳, ואף גזלו מאחיהם בני האדם את ההדרכה הרוחנית והמופת הקדוש שהיו אמורים להעניק להם. הם חפצו ליטול לעצמם ללא רשות את פרי הכרם שעליו הופקדו כדי לשמרו ולעבדו. בשל חמדנותם ותאוות הבצע שלהם הפכו בני ישראל למשל ושנינה אפילו בקרב עובדי האלילים. כך קיבלו הגויים תמונה מעוותת על אופיו של אלוהים, והזדמנות לפרש שלא כהלכה את חוקי מלכותו. PK 10.2

בלב אוהב ורחום של אב נשא ה׳ את בני עמו והמשיך לרחוש להם אהבה. הוא הפציר בהם דרך החסדים שהרעיף עליהם והחסדים שמנע מהם. באורך רוח הציג בפניהם את חטאיהם והמתין בסבלנות עד שיודו בהם ויתוודו עליהם. נביאים ושליחים נשלחו אל שומרי הכרם שהתנחלו בכרם ה׳, וזאת כדי לתבוע מהם את זכותו ואת פריו של בעל הכרם ולהאיץ בהם להיענות לדרישותיו. ואולם, במקום להתקבל בברכה, זכו אנשי מופת אלה שניחנו בהבחנה רוחנית ובעוצמה רוחנית ליחס של אויבים. שומרי הכרם רדפו אותם והרגום. אלוהים שב ושלח אליהם שליחים נוספים, אך הם זכו ליחס דומה ואפילו גרוע יותר, שכן שומרי הכרם הפגינו כלפיהם שנאה עזה יותר. PK 10.3

בתקופת הגלות, כשה׳ חדל להרעיף את חסדיו על עם ישראל, הדבר גרם לרבים בעם לחזור בתשובה. ואולם, לאחר שיבתם לארץ המובטחת, שבו בני ישראל לסורם וחזרו על אותן שגיאות שעשו אבותיהם בדורות הקודמים, וכתוצאה מכך נקלעו לסכסוך פוליטי עם העמים השכנים. נביאי ה׳ שנשלחו אליהם כדי לתקן את הרעות החולות שרווחו בקרבם, התקבלו באותה חשדנות ואותו לעג שנביאי ושליחי העבר זכו להם; וכך, מדור לדור הוסיפו שומרי הכרם חטא על פשע. PK 10.4

הגפן הנאה שניטעה בידי ה׳ - בעליו של הכרם - על הרי ישראל, זכתה לתיעוב ובוז מצד בני ישראל, ולבסוף הושלכה אל מעבר לחומת הכרם; לאחר שחיבלו בה ורמסו אותה תחת כפות רגליהם, הם קיוו שהשמידו אותה אחת ולתמיד. ואולם, בעל הכרם נטל את הגפן והסתירה מפניהם. הוא שב ונטע אותה, אך הפעם מצדה השני של החומה, כך שהגזע לא נראה עוד לעין. ענפיה השתרגו על החומה והענפים שהורכבו עליה השתלבו בה וצמחו ממנה, אך הגזע עצמו נותר מחוץ להישג ידם של בני האדם; איש לא יוכל להגיע אל הגפן או לפגוע בה. PK 11.1

דברי העצה והתוכחה שניתנו מפי הנביאים, אשר הבהירו את תכליתו הנצחית של אלוהים בעבור האנושות, יקרים מפז בעיני קהילת ה׳ עלי אדמות בימינו - חסידי ה׳ המשמשים כשומרי הכרם. PK 11.2

תורות הנביאים חשפו בבהירות את אהבת ה׳ לאנושות האובדת ואת תוכנית הגאולה שלו בעבורה. סיפור קריאתו של עם ישראל, הצלחותיו וכישלונותיו; השבת חסד ה׳ עליו; מאיסתו של העם באדוני הכרם, וביצוע תוכנית הדורות [התוכנית שיועדה לגאולת החוטאים הכבולים ביד השטן] בידי שארית עם ה׳ הנכבדה שתזכה להתמלאות כל הבטחות הברית - זהו הנושא העובר כחוט השני לאורכם של דברי שליחי ה׳ אל קהילתו במרוצת הדורות. המסר של ה׳ לקהילתו בימינו - חסידיו היושבים בכרמו כעובדי אדמה מסורים - הוא לא אחר מאשר המסר שניתן מפי הנביא הקדום: ״ביום ההוא, כרם חמר, ענו לה. אני יהוה נוצרה, לרגעים אשקנה: פן יפקוד עליה, לילה ויום אצרנה״ (ישעיה כ״ז 2, 3). PK 11.3

הלוואי שישראל תתלה את תקוותה באלוהים. ה׳, בעליו של הכרם, האוסף כיום מקרב בני האדם מכל העמים והאומות את הפירות היקרים שלהם, נכסף והמתין באורך רוח זמן רב כל כך. במהרה יזכה ה׳ בפירות השייכים לו; ביום שמח זה תתגשם סופית תכליתו הנצחית בעבור בית ישראל. ככתוב: “הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל; ומלאו פני תבל, תנובה״ (פס׳ 6). PK 11.4