הדרך אל המשיח

פרק ז’ - מבחן התלמידות

״על כן מי שנמצא במשיח הוא בריאה חדשה. הישנות עברו; הנה נהיו חדשות.״ (השנייה אל הקורינתים ה’ 17). הה 48.1

אדם עשוי שלא להיות מסוגל לומר את השעה המדויקת או המקום המדויק, או לא להיזכר ברצף המאורעות והנסיבות שהובילו לחזרתו בתשובה ולקבלת עולו של המשיח; אבל אין הדבר מוכיח שהוא לא קיבל את האמונה בו. המשיח אמר לנקדימון: ״הרוח נושבת היכן שהיא רוצה ואת קולה אתה שומע, אך אינך יודע מאין היא באה ולאן היא הולכת. כך כל מי שנולד מן הרוח.״ (יוחנן ג’ 8). בדומה לרוח שאינה נראית, ועם זאת השפעותיה נראות לעין ומורגשות בעליל, כך גם רוח האלוהים הפועלת בלב האדם. כוח ההתחדשות והתחייה שלה, הסמוי מעין אנוש, מצמיח חיים חדשים בלב האדם, ובורא בו בריאה חדשה בצלם אלוהים. בשעה שפועלה של רוח הקודש הוא חרישי ואינו מוחשי, השפעותיו גלויות לעין. אם לבו של אדם לא חודש בידי רוח האלוהים, חייו יעידו על כך. על אף שאיננו יכולים לעשות דבר כדי לשנות את לבנו או להימצא בהרמוניה עם אלוהים, ועל אף שאל לנו לבטוח בעצמנו או במעשי הצדקה שלנו - חיינו הם שיעידו על חסד ה’ השוכן בקרבנו. השינוי עשוי להתגלות באופיינו, בהרגלינו ובמטרות שלנו. ההבדל בין מה שהיינו לבין מה שאנחנו עכשיו הוא חד וברור. האופי נחשף, לא על ידי מעשים טובים ארעיים וחטאים מזדמנים, אלא על ידי ההרגלים, המילים והמעשים השכיחים שלנו. הה 48.2

אנשים עשויים להטיב את דרכם ולתקן את התנהגותם ללא כוח התחייה של המשיח. אהבת השררה והתשוקה להערכת הזולת עשויים להפיק מהם חיים מופתיים. כבוד עצמי עשוי למנוע כל ביטוי של רוע. לב אנוכי עשוי לבצע מעשים טובים ונדיבים. אם כך, כיצד נקבע במי אנו מצדדים? הה 49.1

למי נתנו את ליבנו? למי נתונות מחשבותינו? עם מי אנו אוהבים לשוחח? למי נתונים רגשי האהבה החמים ביותר שלנו ומיטב הכוחות והמשאבים שלנו? אם אנו מצדדים במשיח, מחשבותינו יהיו נתונות לו, המחשבות המתוקות ביותר שלנו יעסקו בו. אנו מקדישים את כל כולנו למשיח. כל מה שיש לנו מוקדש למשיח. אנו נכספים לשאת את דמותו, לנשום את רוח קודשו, לעשות את רצונו, ולרצות אותו בכול. הה 49.2

אנשים ההופכים להיות בריות חדשות בישוע המשיח, יניבו את פירות הרוח: ״אהבה, שמחה, שלום, אורך רוח, נדיבות, טוב לב, נאמנות, ענוה וריסון עצמי״ (אל הגלטים ה’: 23,22). הם לא יפעלו עוד על פי תשוקותיהם הקודמות, אלא יפסעו בעקבות בן האלוהים באמצעות אמונה בו, ישקפו את אופיו ויטהרו את עצמם, כשם שהוא טהור. עתה הם שונאים את הדברים שהם אהבו בעבר. הגאים והתקיפים נעשים ענווים ושפלי רוח. השחצנים והמתנשאים מרצינים ומפסיקים להתבלט. השיכורים מתפכחים, ההוללים והמופקרים חוזרים למוטב ונעשים ברי לבב. כל המאמינים זונחים את מנהגי ונוהגי העולם. הם לא יחפשו אחר ״פאר חיצוני״, אלא אחר ״האדם אשר בסתר הלב, הפאר הבלתי נשחת של רוח ענווה ושקטה.״ (האיגרת הראשונה לפטרוס ג’ 3, 4). הה 49.3

הראיה היחידה לחרטה אמיתית היא תיקון דרכנו. כשהחוטא מחזיר את העירבון שהופקד בידו, משיב את מה שגזל, מתוודה על חטאיו ואוהב את אלוהים ואת רעיו, הוא יכול להיות סמוך ובטוח שהוא עבר ממוות לחיים. הה 49.4

כשאנו באים למשיח כבריות חוטאות וטועות, ונוחלים את חסדו המוחל, אהבה נובעת מלבנו. כל משא הופך קל, שכן עולו של המשיח קל הוא. כל חובה הופכת לתענוג, וכל קורבן להנאה. הדרך שהייתה אפופת אפלה, הופכת מוארת בקרניה של שמש הצדקה. הה 49.5

החן באופיו של המשיח יתגלה בתלמידיו. לעשות את רצון האל היה תענוג בעיניו. אהבה לה’ וקנאה לכבודו היו כוח מניע בחייו של המושיע. האהבה ייפתה ורוממה את כל מעשיו. אהבה נובעת מאלוהים. לב שלא קודש, לא יוכל להפיק או ליצור אהבה. אהבה שוכנת אך ורק בלב שבו ישוע מושל. ״אנחנו אוהבים מפני שהוא אהב אותנו תחילה.״ (איגרת יוחנן הראשונה ד’ 19). בלב שחודש על ידי חסד ה’, אהבה היא הכוח המניע העיקרי. היא מחוללת שינוי באופי, היא מושלת בדחפים, מפקחת על התאוות, מכניעה את השנאה ומרוממת את הרגש. אהבה זו, שהנשמה מטפחת, ממתיקה את החיים ומשרה שפע טובה ועדנה על סביבותיה. הה 50.1

ישנן שתי טעויות שמפניהן צריכים ילדי האלוהים להישמר, במיוחד מאמינים שזה עתה החלו לבטוח בחסדו. הראשונה, שכבר נידונה, היא ביטחון במעשים, בכל מה שבכוחו של האדם לעשות כדי להגיע להרמוניה עם אלוהים. מי שמנסה להיות קדוש באמצעות שמירת מצוות התורה, מנסה לעשות את הבלתי אפשרי. כל מה שהאדם יכול לעשות ללא המשיח מוכתם באנוכיות ובחטא. רק חסד המשיח יכול, באמצעות האמונה, להפוך אותנו קדושים. הה 50.2

הטעות השנייה, שהיא לא פחות מסוכנת, היא האמונה כי המשיח פוטר את בני האדם מקיום מצוות התורה מכיוון שאנו נוחלים את חסד המשיח באמצעות אמונה בלבד. לפיכך, מעשינו אינם קשורים כלל לגאולתנו. הה 50.3

אולם שימו לב לכך שציות אינו מתבטא אך ורק בציות כלפי חוץ, אלא בשירות מתוך אהבה. תורת ה’ מבטאת את עצם טבעו; היא עצמה התגלמות חוק האהבה הנשגב, ולפיכך היא התשתית לריבונותו של אלוהים בשמיים ובארץ. אם לבנו חודש ועוצב מחדש בצלמו של אלוהים, אם אהבה אלוהית נטועה בנשמתנו, האם לא נקיים את תורת ה’? כשחוק האהבה נטוע עמוק בלב, כשהאדם חודש בצלם דמותו של בוראו, או אז מתגשמת הבטחת הברית החדשה: ״נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתובנה.״ (אל העברים י’ 16 ). אם התורה חקוקה על לוח לבנו, האם היא לא תעצב את חיינו? ציות - היינו, שירות ונאמנות מתוך אהבה - הוא הסימן האמיתי של תלמידות. בכתבי הקודש נאמר: ״הן זאת היא אהבת אלוהים, שנשמור את מצוותיו.״ “האומר ‘אני מכיר אותו’ ואינו שומר את מצוותיו, דובר שקר הוא והאמת איננה בו.״ (איגרת יוחנן הראשונה ה’ 3; ב’ 4). במקום לפטור את האדם מציות, האמונה מנחילה לנו את חסד המשיח, אשר מאפשר לנו לציית. הה 50.4

איננו מרוויחים את גאולתנו באמצעות ציות; שכן הגאולה היא מתת חינם מאת האלוהים, וניתן לקבלה באמצעות אמונה. אבל ציות איננו פרי האמונה. “אתם יודעים שהוא [המשיח] נגלה כדי לשאת את חטאינו, ובו אין חטא. כל העומד בו לא יחטא; כל החוטא לא ראהו אף לא ידעו.״ (איגרת יוחנן הראשונה ג’ 5, 6). כאן טמון המבחן האמיתי. אם אנו עומדים במשיח ואם אהבת אלוהים שוכנת בנו, יעלו רגשותינו, מחשבותינו, מטרותינו ומעשינו בקנה אחד עם רצון האלוהים, כפי שהוא נגלה בחוקי תורתו הקדושה. “ילדי, אל יתעה אתכם איש: העושה צדקה צדיק, כשם שההוא צדיק.” (שם ג’ 7). צדקה נקבעת על ידי אמות המידה של תורת ה’ הקדושה, כפי שבוטאו בעשרת הדיברות שניתנו בסיני. הה 51.1

אמונה כביכול במשיח, המתיימרת לפטור את האדם מחובת הציות לאלוהים, אינה אמונה כלל, אלא עזות מצח. “הן בחסד נושעתם על ידי האמונה.” ואולם, “האמונה, אם אין בה מעשים, מתה היא כשלעצמה.” (אל האפסים ב’ 8; יעקב ב’ 17). ישוע העיד על עצמו לפני שבא לעולם: “לעשות רצונו אלוהי חפצתי; ותוותר, בתוך מעי.” (תהילים מ’ 9). ממש לפני שעלה השמיימה, הוא הכריז: “אני שמרתי את מצוות אבי והריני עומד באהבתו.” (יוחנן ט”.ו 10). בכתבי הקודש נאמר: “ובזה נדע שהכרנו אותו - אם נשמר את מצוותיו... האומר שהוא עומד בישוע, כדרך שהתהלך ישוע כן גם עליו להתהלך.” (איגרת יוחנן הראשונה ב’ 3-6). “כי גם המשיח סבל בעדכם והשאיר לכם מופת כדי שתלכו בעקבותיו.” (איגרת פטרוס הראשונה ב’ 21). הה 51.2

התנאי להשגת חיי נצח אינו שונה בימינו מזה שהיה מאז ומתמיד, כשם שהיה בגן עדן לפני חטאם של אבותינו הראשונים: ציות מוחלט לתורת ה’, צדקה כלילת שלמות. אילו התלווה להבטחה לחיי נצח כל תנאי אחר הנופל ממנו, אזי אושרו של היקום כולו היה נתון בסכנה. הדרך להנצחת החטא הייתה סלולה, עם כל הצרות, הסבל והאומללות הבאים בעקבותיו. הה 51.3

בטרם חטא, אדם הראשון היה יכול לפתח אופי כליל שלמות ולהיות צדיק גמור באמצעות ציות לתורת ה’. אבל הוא נכשל בכך. בעטיו של חטאו ירשנו את יצר הרע, ולכן אין בכוחנו להפוך לצדיקים. מאחר שאנו חוטאים חסרי קדושה, איננו יכולים לציית בשלמות לתורה הקדושה. אין בנו שום צדקה משל עצמנו, שבזכותה נצליח לקיים את מצוות תורת ה’. אבל המשיח סלל דרך מילוט למעננו. הוא חי עלי אדמות והתנסה בניסיונות קשים ובפיתויים שכולנו מתנסים בהם. הוא חי חיים חפים מחטא. הוא מת בעבורנו, ועכשיו הוא מציע לנו את צדקתו תחת חטאינו. אם תמסרו את עצמכם למשיח ותקבלו אותו כמושיעכם, תיחשבו צדיקים בעיני האלוהים למרות שחייתם בחטא. סגולותיו הנעלות של המשיח יחליפו את הטבע האנושי שלכם, ואתם תעמדו לפני ה’ כאילו לא חטאתם מעודכם. הה 52.1

זאת ועוד, המשיח מחולל שינוי בלבנו. הוא שוכן בלבכם באמצעות אמונה. עליכם לשמור על קשר הקרבה הזה עם המשיח באמצעות אמונה וכניעה מתמדת של רצונכם לרצונו; כל עוד תעשו זאת, הוא ימשיך לפעול בלבכם ולעורר אתכם לחיות לפי רצונו בדרך שתישא חן בעיניו. לפיכך תוכלו לומר: “החיים שאני חי עכשיו בבשר, אני חי אותם באמונת בן האלוהים אשר אהבני ומסר עצמו בעדי.״ (אל הגלטים ב’ 20). ישוע אמר לתלמידיו: ״שכן לא אתם תדברו, אלא רוח אביכם היא אשר תדבר בכם.״ (מתי י’ 20). כשהמשיח יפעל בקרבכם, אתם תפגינו את אותה רוח ותבצעו את אותם מעשים טובים - מעשי צדקה וציות. הה 52.2

אין בנו דבר שנוכל להתפאר בו. אין שום בסיס לשבח עצמי. הבסיס היחיד לתקוותנו הוא צדקת המשיח, אשר יוחסה לנו ושורה בנו באמצעות רוח קודשו הפועלת בנו ובאמצעותנו. הה 52.3

כשאנו מדברים על אמונה, חשוב שנזכור את ההבחנה הבאה. קיים סוג של אמונה השונה בתכלית מאמונה אמתית והיא האמונה בקיומו של ה’. עצם קיומו של ה’ גבורתו והאמת של דברו הן עובדות שאפילו השטן וצבא מלאכיו אינם יכולים להתכחש להן בעומק לבם. בכתבי הקודש נאמר: ״גם השדים מאמינים ואף רועדים.״ (יעקב ב’ 19). אך זו אינה אמונה אמיתית. במקום שבו יש לא רק אמונה באלוהים ובדברו, אלא כניעה של כוח הרצון לרצון ה’; במקום שבו הלב נכנע לאלוהים והרגשות ממוקדים בו, שם ישנה אמונה - אמונה הפועלת באמצעות אהבה, ומטהרת את הנשמה. באמצעות אמונה זו, הלב שב ומתחדש בצלם אלוהים. בטרם התחדש, הלב לא היה נתון תחת מרותה של תורת ה’, ואכן נבצר ממנו לסור למרותה. אבל עכשיו הוא מתענג על מצוותיה הקדושות, ומכריז יחד עם מחבר המזמורים: ״מה אהבתי תורתך: כל היום, היא שיחתי!״ (תהילים קי״ט 97). או אז צדקת התורה מתגשמת בנו, אנו ״המתהלכים בלא כבשר כי אם לפי הרוח.״ (אל הרומים ח’ 1, תרגום דליץ). הה 52.4

ישנם אנשים שהתוודעו לאהבתו ולמחילתו של המשיח, אשר חפצים באמת ובתמים להיות ילדי האלוהים. עם זאת, הם מודעים לכך שאינם טלית שכולה תכלת, ומפקפקים לעיתים בכך שרוח הקודש העניקה להם לב חדש. לאנשים כאלה אומר: אל תפנו עורף לאמונה מתוך ייאוש. לעיתים קרובות, עלינו ליפול אפיים ארצה לרגלי ישוע ולבכות לפניו בשל חטאינו ומגרעותינו, אבל אל לנו להתייאש. גם כאשר האויב גובר עלינו, אלוהים אינו נוטש אותנו חלילה או מואס בנו. המשיח היושב לימין האלוהים מלמד עלינו זכות ומפגיע בעבורנו. יוחנן התלמיד האהוב אמר: ״כותב אני לכם את הדברים האלה למען לא תחטאו; ואם יחטא איש יש לנו מליץ לפני האב - ישוע המשיח, הצדיק.״ (איגרת יוחנן הראשונה ב’ 1). אל תשכחו את דברי ישוע שאמר: ״האב עצמו אוהב אתכם.״ (יוחנן ט״ז 27). המושיע חפץ לשקם אתכם, ולחזות בטוהרו וקדושתו משתקפים בכם. אם רק תיכנעו לפניו, האחד שהתחיל את הפעולה הטובה בכם, השלם ישלים אותה עד יום המשיח ישוע . התפללו בלהט רב יותר, האמינו ביתר שאת. כשאנו חדלים לתת אמון בכוחנו אנו, הבה נבטח בגבורתו של גואלנו, ונזמר תהילות בשבחו של האחד המבריא אותנו. הה 53.1

ככל שתתקרבו לישוע, כך יתגלו לעיניכם פגמים רבים יותר בעצמכם, שכן הראייה שלכם תהיה טובה וחדה יותר, והפגמים שלכם ייראו שונים תכלית שינוי מאופיו כליל השלמות. זוהי הראיה לכך שהתעיות השטן איבדו את כוחן עלינו; שהשפעתה המחייה של רוח הקודש מעוררת אותנו. הה 54.1

אהבה עמוקה למשיח, לא תוכל להתעורר בלב שאינו מכיר בטומאתו. נשמה שחסד המשיח חולל בה שינוי תעריץ את אופיו האלוהי; אך אם איננו רואים את המום המוסרי שלנו, זוהי ראיה ניצחת לכך שמעולם לא חזינו ביופיו ובמצוינותו של המשיח. הה 54.2

ככל שנמצא בעצמנו פחות דברים הראויים להערכה, כך נעריך יותר את טוהרו וחנו האינסופיים של מושיענו. כשנתבונן בטבענו החוטא, הדבר ידחוף אותנו אליו, האחד והיחיד שבכוחו למחול לנו; כשהנשמה תיווכח בחוסר האונים המוחלט שלה, ותושיט את ידה אל המשיח, הוא יתגלה לפניה בגבורתו. ככל שתחושת ההזדקקות שלנו תגבר ותדחוף אותנו אל ישוע ואל דבר האלוהים, כך נחזה במראות נשגבים יותר של אופיו, ונשקף באופן מלא יותר את דמותו. הה 54.3