העימות הגדול

פרק י”ח— מתקן דת אמריקנ

איכר ישר, הגון וגלוי לב, שהחל לפקפק בסמכות האלוהית של כתבי אהקודש, ועם זאת השתוקק בכל ליבו לדעת את האמת, היה האיש שנבחר בידי ה’ כדי להוביל את בישור הבשורה על ביאת המשיח השנייה. בדומה למתקני דת רבים, ידע ויליאם מילר בראשית חייו מחסור ודלות, ולמד לקחים מאלפים על מתינות והתכחשות עצמית. הוריו ובני משפחתו היו אנשים עצמאיים ואוהבי חירות, בעלי כוח סבל ורוח פטריוטית נלהבת, ומאפיינים אלה בלטו גם באופיו. אביו היה מפקד בצבא המהפכה; הקורבנות שהקריב במאבקים ובסבל של אותה תקופה סוערת ניכרו בנסיבות הקשות של ראשית חייו של מילר. מילר ניחן בגוף חסון, וכבר בילדותו הפגין חוסן נפשי ויכולות שכליות יוצאות דופן. כשבגר, תכונה זו הפכה בולטת יותר. מוחו היה ער וחד, והוא צמא לידע. על אף שלא זכה ללמוד במכללה, אהבתו ללימודים והרגלו לחשוב לעומק ולהעביר ביקורת על עצמו, עשוהו לאדם בעל שכל בריא והשקפות מעמיקות. אופיו ומוסריותו היו ללא דופי, ויצא לו שם של אדם בעל יושרה, צנוע, חסכן ונדיב. באמצעות חריצות ושקדנות, הוא רכש במהרה כישרונות, ובמקביל, המשיך כהרגלו ללמוד ולהגות. הוא מילא בהצלחה מגוון תפקידים אזרחיים וצבאיים, זכה להערכה וכבוד, ונדמה היה שהדרך לעושר ולכבוד סלולה לפניו. אימו הייתה אדוקה מאוד, ולפיכך, האמונה הוטבעה בליבו משחר ילדותו. ואולם, בבחרותו הוא הושפע רבות מחבורת דאיסטים שהקיפה אותו (הדאיסטים מאמינים בקיומו של אל יחיד, אך כופרים בהתערבותו בעולם), בעיקר בזכות העובדה שהם היו טובי לב, עדינים ונדיבים, ואף אזרחים למופת. מכיוון שחיו בקרב נוצרים ומוסדות נוצריים, אופיים עוצב במידת מה בידי סביבתם. מעלותיהם, שזיכוהם בכבוד ובאמון הבריות, עלו בקנה אחד עם תורת כתבי הקודש; אך עם זאת, סגולות אלה סולפו במידה כה רבה, שהן פעלו נגד דבר ה'. בעקבות התרועעותו של מילר עם אנשים אלה, הוא אימץ את השקפותיהם. הפרשנות הרווחת של כתבי הקודש הציגה קשיים וסוגיות שנראו לו בלתי פתירים; ועם זאת, אמונתו החדשה שגרמה לו לזנוח את כתבי הקודש, לא הציעה חלופה טובה יותר במקומם, והוא נותר מתוסכל ולא מסופק. אך הוא המשיך להחזיק בהשקפות אלה כשתיים עשרה שנים. אך כשהיה בן שלושים וארבע, רוח הקודש עוררה בליבו את ההכרה בהיותו חוטא. הוא לא מצא באמונתו הנוכחית שום אישוש לאושר נצחי אחרי המוות. העתיד נראה לו קודר ועגום. כאשר התייחס בשלב מאוחר יותר לרגשותיו באותה עת, הוא אמר: ״המחשבה על כיליון סופי הייתה קרה ומצמררת; המחשבה על נשיאה באחריות הייתה מצמיתה, שכן נשיאה באחריות תביא להשמדת כולם. השמיים התחשרו כנחושת מעל ראשי, והאדמה הייתה כברזל יצוק תחת כפות רגליי. נצח - מהו נצח? מוות - מדוע הוא קיים? ככל שניסיתי לחשוב בהיגיון, כך התרחקתי יותר ויותר מהוכחות. ככל שהתעמקתי והפכתי בדבר, כך הפכו מסקנותיי מבולבלות יותר. ניסיתי להפסיק לחשוב, אך לא הצלחתי לשלוט במחשבותיי. הייתי אומלל מאוד, אך לא הבנתי את הסיבה לכך. רטנתי והתלוננתי, אך לא ידעתי על מי אני כועס. ידעתי שהרוע קיים, אך לא ידעתי היכן או כיצד למצוא את דרך הישר. קוננתי, אך בליבי אפסה כל תקווה.״ במצב זה הוא היה שרוי במשך חודשים רבים. הוא אמר: ״לפתע, רושמו של אופיו המופתי של המושיע הוטבע בליבי באופן עז ובהיר. נדמה היה שאולי ישנו מושיע כה טוב ורחום אשר ניאות לכפר על חטאינו, ולפיכך להושיענו מן החטא ועונשו. מיד הרגשתי שאוכל להטיל עצמי לזרועות מושיע כה נפלא ונעים, ולבטוח בחסדו. אך עתה התעוררה בליבי השאלה: כיצד ניתן להוכיח את קיומה של ישות כזו? חוץ מכתבי הקודש, גיליתי שלא אוכל למצוא שום הוכחה לקיומו של מושיע כזה, או אפילו לקיומם של חיי נצח. GCHeb19 242.1

״ראיתי שכתבי הקודש הציגו בדיוק מושיע כזה, המושיע שנזקקתי לו; חשתי מבולבל ונבוך לגלות שספר כה חסר השראה יכול להציג עקרונות כה הולמים לצרכיו של עולם השרוי בחטא. נאלצתי להודות שכתבי הקודש חייבים להיות התגלות אלוהית. הם הפכו בעבורי מקור לשמחה ועונג; מצאתי בישוע חבר. המושיע, ה׳דגול מרבבה’ בא אליי; כתבי הקודש, שבעבר נראו לי כה קודרים, משעממים ומלאי סתירות, הפכו נר לרגליי ואור לנתיבי. ליבי ושכלי נרגעו ונמלאו שביעות רצון. גיליתי שה’ אלוהים הוא הצור האיתן בעיצומן של סערות חיי. כתבי הקודש הפכו לספר הלימוד העיקרי שלי, ואוכל לומר בכנות שהתעמקתי בהם בהנאה רבה. גיליתי שמחצית מתוכנם לא סופרה לי מעולם. תהיתי כיצד לא הבחנתי בעבר ביופיים ובהדרם; התפלאתי כיצד יכולתי למאוס בהם. גיליתי שהם מספקים כל דבר שליבי חפץ בו, ומעניקים מזור לכל תחלואי נשמתי. איבדתי עניין בכל יתר הספרים, והקדשתי את כל כולי לרכישת חוכמה מאת ה'.״ עתה הוא הצהיר בפומבי על אמונתו בדת שתיעב. אך חבריו הכופרים מיהרו להציג בפניו את כל הטיעונים שהוא עצמו העלה לפעמים כנגד הסמכות האלוהית של כתבי הקודש. באותה עת, הוא עדיין לא היה מסוגל להשיב להם; אך הוא סבר והאמין שאם כתבי הקודש הם התגלות אלוהית, אזי הם חייבים להיות עקביים ולעלות בקנה אחד; ומאחר שניתנו כדי להדריך את האדם, עליהם להיות מותאמים להבנתו. מילר החליט ללמוד את כתבי הקודש בעצמו, להתעמק בהם ולבחון אם ניתן ליישב בין הסתירות שמצא בהם. הוא השתדל לשים בצד את כל הרעיונות וההשקפות שדבק בהם, לזנוח את כל הפרשנויות, והחל להשוות בין פסוקים בעזרת קונקורדנציה והערות שרשם לעצמו בשולי הדפים. הוא המשיך בלימודו באופן עקבי ושיטתי; הוא התחיל בספר בראשית, בעודו קורא כל פסוק ופסוק ומתעמק בהם עד שהבין לאשורו את משמעות הכתוב. כשנתקל בקושי כלשהו, הוא נהג להשוות את הפסוק הסתום עם פסוק אחר שאישש את הסוגיה. כל מילה שקרא הייתה חייבת לעלות בקנה אחד עם נושא הפסוק, וכאשר עלתה בקנה אחד עם הפסקה כולה, נחה דעתו, שכן הקושי נפתר. GCHeb19 243.1

וכך, בכל פעם שנתקל בפסקה קשה להבנה, הוא מצא לה פירוש בפסקה אחרת בכתבי הקודש. מכיוון שבמהלך לימודו הוא נשא תפילה כנה לקבל הארה שמיימית, תפילתו נענתה, והפסוקים שנראו לו סתומים, התבהרו. הוא חווה את האמיתה שנחשפה בדבריו של מחבר התהילים: ״פתח לברי^ יאיר; מבין פתיים״ (תהל'קי״ט 130). הוא קרא בעניין רב את ספר דניאל וספר ההתגלות, והשתמש באותם עקרונות פרשנות ששמשו אותו ביתר כתבי הקודש. לשמחתו הרבה, הוא גילה שניתן להבין את הסמלים הנבואיים הצפונים בספרים אלה. הוא ראה שהנבואות שכבר התגשמו, התגשמו במדויק; שהדימויים, הסמלים, המשלים וההשוואות, הובהרו בהקשרם המידי או שרעיונותיהם הוגדרו בפסוקים אחרים; במקרה כזה, יש להבינם פשוטם כמשמעם. הוא אמר: ״הייתי שבע רצון מכך שכתבי הקודש הם תורת אמת שנחשפה באופן כה בהיר וניתנה באופן כה פשוט, עד שכל אדם, גם אם הוא אוויל, לא ישגה בהבנתה.״ חוליה אחר חוליה בשרשרת האמת גמלה לו על מאמציו לכשצעד צעד אחר צעד לאורך שורות הנבואות הנשגבות. מלאכי השמיים האירו את שכלו וביארו לו את כתבי הקודש. האופן שבו התגשמו הנבואות בעבר שימש לו קריטריון לבחינת התגשמותן של נבואות שטרם התגשמו, והוא חש שביעות רצון מכך שלהשקפה הרווחת על ימות המשיח - תקופה בת אלף שנה שבה ימשול המשיח במלכותו הרוחנית עד קץ העולם - לא נמצאו תימוכין בכתבי הקודש. תורה זו, שהצביעה על אלף שנות צדקה, שלום ושגשוג לפני שיבת האדון, הרחיקה את איימי יום ה’ מן התודעה. אך על אף שרעיון זה מנחם ומשמח, הוא מנוגד לתורת המשיח, אשר הכריז כי החיטים והעשבים הרעים ימשיכו לצמוח יחדיו עד הקציר שיתרחש בקץ העולם (מתי, י״ג 30, 41-38); ואף למשנת שליחיו, שהכריזו כי ״אנשים רעים ומדיחים יגבירו רעתם,״ כי ״באחרית הימים יבואו זמנים קשים״ (טימ״ב, ג’ 13, 1); וכי מלכות האופל תתקיים עד ביאת האדון, ואז תאכל ברוח פיו ותושמד בזוהר הופעתו (תסל״ב, ב’ 8). התורה על קבלת העולם כולו את האמונה ועל מלכותו הרוחנית של המשיח, לא אומצה בידי קהילת השליחים. היא לא התקבלה באופן כללי בקרב המשיחיים, עד לאחר ראשית המאה השמונה עשרה. בדומה לכל תורת שקר אחרת, השלכותיה היו רעות. היא לימדה את בני האדם לצפות לביאת האדון אי שם בעתיד הרחוק, ומנעה מהם לשים לב לאותות המבשרים את שיבתו. היא נסכה בהם תחושת אמון וביטחון שלא הייתה מבוססת היטב, וגרמה לרבים לחדול להתכונן כיאות לביאת אדונם. מילר גילה שכתבי הקודש מלמדים מפורשות על ביאת המשיח בכבודו ובעצמו לעולם. שאול השליח אומר: ״האדון עצמו ::ויד מן השמים בקריאה של פקדה, בקול שר המלאכים ובשופר אלהים״ (תסל״א, ד’ 16). המושיע הכריז בנוגע לשיבתו: ״ויראו את בן-ד.אדם בנא עם ענני השמים בגבורה ובכבוד רב.״ ״כי כברק היוצא ממזרח ומאיר עד מערב נין יהיה בואו של בן-האדם״ (מתי, כ״ד 30, 27). האדון ילווה בצבא השמיים כולו. ״כאשר יבוא בנן- האדם בכבודו וכל המלאכים ?אתו.״ ״!:הוא ישלח את מלאכיו !שופר גדול ויקבצו את בחיריו״ (מתי, כ״ה 31; כ״ד 31). בעת ביאתו, הצדיקים שמתו יקומו לתחייה, והצדיקים הנמצאים בין החיים ישתנו וילבשו אלמוות. שאול אומר: ״לא כלמ נמות, אבל כלנו נשתנה בן רגע וכהרף עין בשופר האחרון, שכן יתקע נשופר והמתים יקומו נלי כליון ואנחנו נשתנה; כי מן הראוי !זזה הכפוף לכליון ילב® אל-כליון וזה הכפוף למות יל?® אלמות״ (קור״א, ט״ו 53-51). באיגרתו למאמינים בתסלוניקי, אחרי שתיאר את ביאת האדון, שאול אומר: ״המתים השיכים לטשיח יקומו ראש^ה. אחרי כן אנחנו הנשארים בחיים נלקח יחד אתם בעננים לפגע את האדון באויר, וכך נהיה תמיד עם האדון״ (תסל״א, ד’ 16, 17). רק אחרי ביאת המשיח בכבודו ובעצמו ינחלו חסידיו את המלכות. המושיע אמר: ״כאשר יבוא בן-האדם בכבודו וכל המלאכים ?אתו, ישב על כסא כבודו ויאספו לפניו כל הגויים. אז יפרידם זה מזה כרועה המפריד את הכבשים מן ה.עץים, ויציב את הכבשים לימינו ואת העזים לשמאלו. יאמר המלך אזל הנצבים לימינו: ‘בואו בדוכני אבי וי־שו את המלכות המוכנה לכם מאז היסד תבל'״ (מתי, כ״ה 34-31). מן הפסוקים שלעיל אנו למדים שכאשר יבוא בן האדם (המושיע), המתים יקומו בגוף שלא הושחת, וחסידיו הנמצאים בין החיים ישתנו. באמצעות שינוי כביר זה יכשירם האדון לנחול את המלכות, שכן שאול אומר: ״בער וד־ם אינו :יכול לרשת את מלכות האלהים; גם אין הבליץ יוריש אל-כליון״ (קור״א, ט״ו 50). האדם במצבו הנוכחי הוא בן תמותה; לפיכך, גופו נשחת לאחר המוות. אך מלכות האלוהים הנצחית אינה כפופה לכיליון ולא תישחת לעולם. לפיכך, נבצר מבני התמותה להיכנס למלכות האלוהים. אך כשישוע ישוב, הוא יעטה את חסידיו באלמותיותו ויזמינם לנחול את מלכותו, שכן הם יורשיה היחידים. GCHeb19 244.1

פסוקים אלה ואחרים הוכיחו למילר מפורשות כי האירועים, שרוב המאמינים ציפו להתרחשותם לפני שיבת המשיח, כגון ממשלת שלום כלל-עולמית וכינון מלכות האלוהים עלי-אדמות, יתרחשו אחרי ביאת המשיח השנייה.יתרה מכך, כל אותות העיתים והמצב השורר בעולם מתכתבים עם התיאור הנבואי של אחרית הימים. לפיכך, מילר נאלץ להסיק מלימוד כתבי הקודש בלבד, שפרק הזמן שהוקצב לעולם במצבו הנוכחי עמד להסתיים. הוא אמר: ״ראיה נוספת ששכנעה אותי הייתה הכרונולוגיה של כתבי הקודש. גיליתי שהאירועים שנובאו בנבואות והתגשמו, התרחשו בדרך כלל בתוך פרק זמן מסוים. ‘מאה ועשרים ענה’ חלפו עד המבול (בראשית, ו’ 3); שבעה ימים קדמו למבול; ‘ארבעים יום וארבעים לילה’ ניתך המבול על העולם (בראשית, ז״ 4); ארבע מאות שנות נדודים ושיעבוד עברו על זרע אברהם (בראשית, ט״ו 13); שלושה ימים חלפו עד להתגשמות חלומו של שר האופים, ועד להתגשמות חלומו של שר המשקים (בראשית, מ’ 20-12); שבע שנות בצורת פקדו את מצרים (בראשית, מ״א 54-28); ארבעים שנות נדודים במדבר (במדבר, י״ד 34); שלוש וחצי שנות בצורת (מל״א, י״ז1, ראו לוקס, ד’ 25); שבע שנות גלות (ירמיה, כ״ה 11); שבע עיתים שיעברו על נבוכדנצר (דניאל, ד’ 16-13); שבעים השנים שנגזרו עד לחורבן ולגלות ישראל (דניאל, ט’ 27-24); כל האירועים שנתחמו בנבואות בפרקי הזמן הללו התגשמו במלואם בהתאם להן.” לכן, כאשר מילר מצא בכתבי הקודש תקופות כרונולוגיות מסוימות, שעל פי הבנתו יימשכו עד ביאת המשיח השנייה, הוא לא יכול היה שלא לראות בהן את הץמנים הקבועים״ שיעד ה’ וגילה אותם למשרתיו. משה מכריז: ״הנסתרת - ליהוה אלהינו; והנגלית - לנו ולבנינו, עד עולם...״ (דברים, כ״ט 28). ה’ מכריז באמצעות הנביא עמוס: ״כי לא יעשה אדני יהוה דבר, פי אם גלה סודו אזל עבדיו הנביאים״ (עמוס, ג’ 7). GCHeb19 246.1

תלמידי דבר ה’ יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהם ימצאו בכתבי הקודש אזכור מפורש לאירוע הכביר והמדהים ביותר שיתרחש בתולדות האנושות. מילר אמר: ״כאשר השתכנעתי לגמרי שכל כתבי הקודש שנכתבו בהשראת ה’ הם חשובים ומועילים (טימ״ב, ג’ 16); שהם לא נכתבו בכל זמן נתון על פי רצונו של האדם, אלא בידי אנשים קדושים שהונעו בידי רוח הקודש (פטר״ב, א’ 21), ‘להדרכתנו, כדי שתהיה לנו תקוה מתוך הסבלנות והנחמה שבכתובים’ (האיגרת אל הרומים, ט״ו 4), לא יכולתי שלא לראות בחלקים הכרונולוגיים בכתבי הקודש חלקים חשובים הראויים להתעמקותנו, בדיוק כמו כל חלק אחר בכתובים. לפיכך, חשתי כי בניסיוני להבין מה אלוהים ראה לנכון בחסדו לגלות לנו, אין לי שום זכות להתעלם מפרקי הזמן שצוינו בנבואות.״ GCHeb19 247.1

הנבואה החושפת באופן הברור ביותר את מועד ביאת המשיח השנייה נמצאת בדניאל, ח’ 14; נבואה זו מציינת את המועד של טיהור המקדש. ״וייאניר אלי: ‘עד ערב בקר אלפים ושלש ניאות ונצדק קדש.'״ בהתאם לכלל שקבע מילר, שעל פיו כתבי הקודש מבארים את עצמם, הוא הסיק כי בשפה הנבואית, יום אחד מסמל שנה אחת (במדבר, י״ד 34; יחזקאל ד’ 6). הוא הבין שהתקופה בת 2300 השנים תתרחש הרבה אחרי תום השיטה הדתית שהייתה נהוגה בישראל הקדומה, ולפיכך, היא אינה מתייחסת לבית המקדש שהיה קיים בעידן ההוא. מילר קיבל את ההשקפה הרווחת שגרסה כי בעידן המשיחי (עידן החסד), העולם כולו הוא בית המקדש. לפיכך, הוא הבין שטיהור המקדש שנובא בדניאל, ח’ 14, ייצג את טיהור העולם באש בעת ביאת המשיח השנייה. הוא הסיק שאילו תימצא נקודת ההתחלה הנכונה ל-2300 הימים (דהיינו, השנים) הללו, ניתן יהיה לקבוע בוודאות את מועד ביאתו השנייה של המשיח. כך יתגלה המועד של ההגשמה הסופית הכבירה, ״פרק הזמן שבו העידן הנוכחי, על כל גאוותו, עוצמתו, פארו, הדרו, רשעותו ועריצותו - יגיע לקיצו... כאשר הקללה תוסר מן הארץ והמוות יוצמת, ומשרתי ה'נביאי ה'קדושיו וכל יראי שמו יזכו בגמול, ואילו מחרבי הארץ יישמדו.״ בלהט חדש ובכובד ראש רב יותר המשיך מילר להתעמק בנבואות, ועשה ימים כלילות בלימוד הנושא שנראה לו עתה כה הרה חשיבות ומרתק. ואולם, בפרק ח’ בספר דניאל, הוא לא מצא שום רמז לנקודת הפתיחה של 2300 הימים; המלאך גבריאל, על אף שצווה להבהיר לדניאל את החזון, נתן לו פירוש חלקי בלבד. כאשר דניאל חזה ברדיפות הקשות שיפקדו את קהילת ה'כוחו תש. הוא לא היה מסוגל לשאת זאת יותר, והמלאך עזבו לזמן מה. דניאל התעלף והיה חולה מספר ימים. הוא אומר: ״נהייתי ונחליתי ימים.״ ואשתומם על המראה (;?אין מבין.״ (דניאל, ח’ 27). (כלומר, ״השתאיתי על החזון, אך לא הבנתיו). אך אלוהים הורה לשליחו להבהיר לדניאל את החזון; הוא חייב לציית לצו. ואכן, המלאך, בציות לצו ה'שב מקץ זמן מה לדניאל ואמר לו: ״דניאל, עתה יצאתי להשכילך בינה. בתחלת תחנוניך יצא דבר ואני באתי להגיד כי חמודות אתה ובין בדבר והבן במראה.״ ״ותדע ותשכל מן מצא דבר...״ (דניאל, ט’ 22, 23, 27-25). רק נקודה אחת בחזון שתועד בפרק ח’ נותרה ללא הבהרה, דהיינו, סוגיית הזמן - התקופה בת 2300 הימים. לפיכך, המלאך ששב להסבריו התמקד במיוחד בסוגיית הזמן: ״שבעים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קד^ך.... ותדע ותשכל מן מ'צא דבר להשיב ולבנות ירושלם עד משיח נגיד שבעים שבעה ושבעים ששים ושנים ונשוב ונבנתה רחוב וחרוץ ו1בציק העתים. ואחרי השבעים ששים ושנים יכרת משיח ואין לו... והגביר ;ירית לרבים שבוע אחד וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה.״ המלאך נשלח לדניאל במטרה להבהיר לו את הדבר שהוא התקשה להבין בחזון שתועד בפרק ח'דהיינו, את הפסוק המתייחס לזמן - ״עד ערב בוקר אלפים ושלש ניאות ונצדק קדש.״ אחרי שהמלאך מפציר בדניאל: ״ובין ביבר והבן במראה,״ הוא מכריז: ״שבעים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך.״ המילה ״נחתך״, שפירושה ״נגזר״ או ״נקבע״, מציינת נתק. על פי דברי המלאך, שבעים השבועות, המייצגים 490 שנים וקשורים במיוחד לעם ישראל, ייחתכו או ינותקו. אך ממה ייחתכו? מכיוון ש-2300 הימים הם פרק הזמן היחיד שאוזכר בפרק ח'זו חייבת להיות התקופה שממנה ייגזרו שבעים השבועות; לפיכך, שבעים השבועות חייבים להיות חלק מ-2300 הימים, ושתי התקופות חייבות להתחיל באותה נקודת זמן. שבעים השבועות שהוכרזו בידי המלאך, מתחילים לדבריו מן היום שבו ייצא הצו לשיקום ירושלים. אם ניתן יהיה לתארך את המועד שבו יצא הצו, אזי ניתן יהיה לאשש בוודאות את נקודת המוצא של התקופה הכבירה בת 2300 הימים. הצו תועד בפרק ז’ בספר עזרא (עזרא, ז’ 26-12). הוא יצא במלואו בידי ארתחששתא, מלך פרס, בשנת 457 לפני הספירה. אך בספר עזרא, פרק ו’ פסוק 14, נאמר שבית המקדש בירושלים נבנה בידי ״כירש ודריוש, וארתחששתא מלך פרס.״ שלושה מלכים אלה יזמו, איששו והשלימו את הצו; עתה, הוא עלה בקנה אחד עם הנבואה שציינה את ראשית 2300 השנים. אם לוקחים את שנת 457 לפני הספירה שבה הושלם הצו, כמועד שבו יצא הצו, נדמה שהוגשם כל פרט ופרט בנבואה בקשר לשבעים השבועות. ״ותדע ותשכל מן מ'צא דבר להשיב ולבנות ירושלם עד משיח נגיד שבעים שבעה ושבעים ששים ושנים״ - דהיינו, שישים ותשע שבועות, או 483 שנים. הצו שהוציא ארתחששתא בוצע בסתיו בשנת 457 לפני הספירה. כאשר מונים את 483 השנים מתאריך זה, הן מגיעות עד שנת 27 לספירה. (ראו הערה 3 בנספח); במועד זה התגשמה הנבואה. המילה ״משיח״ משמעה ״המשוח״. בסתיו של שנת 27 לספירה, המשיח הוטבל בידי יוחנן המטביל וקיבל את משיחת רוח הקודש. ״ישוע מנצרת, אשר אלהים משח אותו ברוח הקדש ובגבורה...״ (מעשי השליחים, י’ 38). המושיע הכריז: ״רוח אדני עלי, יען משח אתי לבשר ענוים. שלחני לקרא לשבויים דרור, ולעורים פקח קוח; לשלח רצוצים חפשים״ (לוקס, ד’ 18). לאחר טבילתו הלך המושיע לגליל, שם בישר ״את בשורת האלהים באמרי: ‘מלאה העת וקרבה מלכות אלהים! שובו בתשובה והאמינו בבשורה!'״ (מרקוס, א’ 14, 15). בנבואה בפרק ט’ בדניאל, נאמר: ״והגביר ברית לרבים, שבוע אחד.״ המילה ״שבוע״ שצוינה כאן, היא השבוע החותם את שבעים השבועות. מדובר בשבע השנים האחרונות בתקופה שהוקצתה במיוחד לעם ישראל. במהלך תקופה זו, הנמשכת משנת 27 לספירה עד שנת 34 לספירה, המשיח, בכבודו ובעצמו, ואחריו תלמידיו, יבשרו את בשורת הגאולה בעיקר לעם ישראל. כשהשליחים יצאו לבשר את הבשורות הטובות של מלכות האלוהים, המושיע הורה להם: ״אל הליכי לדרך הגויים ואל תכנסו לעיר של שומרונים, אלא ילכו אגל הצאן האובדות אשר לבית ישראל״ (מתי, י’ 5, 6). בפרק ט’ בספר דניאל נאמר: ״!:חצי השבוע ישבית זבח ומנחה.״ בשנת 31 לספירה, שלוש וחצי שנים לאחר טבילתו, נצלב ישוע המשיח. בקורבן התמורה הכביר שהועלה בגולגולתא נחתם עידן הקורבנות, שסימלו במשך ארבעת אלפים שנים את שה האלוהים. הסמל התגשם במופת שלו, והעלאת הקורבנות והמנחות שהייתה נהוגה במקדש על פי תורת הקורבנות, תחדל. שבעים השבועות, או 490 השנים שהוקצו במיוחד לעם ישראל, הסתיימו כאמור בשנת 34 לספירה. בשנה זו, עם ישראל מאס סופית בבשורה כשהוציא להורג את סטפנוס ורדף את חסידי ישוע, וזאת בהתאם לפסיקת הסנהדרין. או אז, בשורת הגאולה, שלא הוגבלה עוד לעם הנבחר, בושרה לעולם כולו. תלמידי ישוע שנאלצו עקב רדיפתם להימלט מירושלים, ״עבת בארז ובשת את דבר אלהים. אז ירד פיליפוס אזל ?עיר בשומרון והכריז להם את הטשיח.״ (מעשי השליחים, ח’ 4, 5). שמעון כיפא שהונחה ביד ה’ בישר את הבשורה לשר המאה של קיסריה, קורנליוס ירא האלוהים; ושאול הנלהב, שזה עתה קיבל את עולו של המשיח, צווה לבשר את הבשורות הטובות: ״ילך, כי אני אשלח אית^ הרחק, אזל הגויים.״ (מעשי השליחים, כ״ב 21). עד כה, כל פרט ופרט בנבואה התגשם באופן מרשים; ראשית שבעים השבועות נקבעת בוודאות לשנת 475 לפני הספירה, וקיצם לשנת 34 לספירה. על סמך מידע זה, אין שום קושי לתארך את מועד סיומם של 2300 הימים. שבעים השבועות - 490 הימים - שנגזרו מ-2300 הימים, הותירו 1810 ימים. מתום 490 הימים, נותרו 1810 ימים נוספים שיצטרכו להתגשם. כאשר מונים את מניין השנים משנת 34 לספירה בתוספת 1810 שנים נוספות, מגיעים לשנת 1844. מכאן שפסוק 14 בפרק ח’ בספר דניאל מסתיים בשנת 1844. על פי דברי מלאך ה'בתום תקופה נבואית כבירה זו, בית המקדש יטוהר. ככתוב: ״ונצדק קדש.״ וכך, מועד טיהור המקדש - שכמעט הכול מאמינים שהוא יתרחש בביאת המשיח השנייה - צוין מפורשות. מילר ועמיתיו האמינו תחילה כי 2300 הימים יגיעו לקיצם באביב של שנת 1844, בעוד שהנבואה הצביעה על הסתיו של אותה שנה. ההבנה השגויה של נקודה זו עוררה אכזבה ומבוכה בליבם של האנשים שהאמינו כי ביאת המשיח תתרחש באביב של שנה זו. אך הדבר לא ערער את עוצמת הטענה שגרסה כי 2300 הימים יסתיימו בשנת 1844, והאירוע הכביר שסומל בטיהור המקדש יתרחש במקביל. כשמילר החל להתעמק בכתבי הקודש במטרה להוכיח שהם היו התגלות אלוהית, הוא לא ציפה כלל וכלל להגיע למסקנה שאליה הגיע. הוא עצמו התקשה להאמין בתוצאות מחקרו. אך ההוכחה שהציגו כתבי הקודש הייתה כה מפורשת וחותכת, שאי אפשר היה להתעלם ממנה. מילר הקדיש שנתיים ללימוד כתבי הקודש, ובשנת 1818 החל להאמין בכל ליבו ומאודו שבתוך עשרים וחמש שנה ישוב המשיח כדי לגאול את חסידיו. הוא אמר: ״אין לתאר את השמחה שגדשה את ליבי לאור התקווה המשמחת הזו, ואת להט כיסופיי נשמתי לקחת חלק בשמחת הגואל. כתבי הקודש היו עתה כספר חדש בעיניי. הם היו באמת חגיגה לשכל הישר; הם היו מאירי עיניים - כל דבר בתורותיהם שהיה חשוך, סתום או מיסטי בעיניי, התפוגג או הואר בליבי ובמוחי תחת האור הבוהק שנגה מדפיו הקדושים; כה קורנת ומפוארת הייתה האמת שנגלתה לעיני! כל הסתירות והקשיים שמצאתי בעבר בדבר ה’ יושבו ונעלמו; ועל אף שהיו חלקים רבים שטרם הבינותי במלואם, עם זאת, האור הגדול שזרח מהם האיר את שכלי ששרה באפלה, והעניק לי תובנות כה רבות, עד שלימוד כתבי הקודש הפך לתענוג, להנאה צרופה שבעבר לא יכולתי לשער לעצמי שאוכל להפיק מלימודם.” ״עם אמונה שלמה זו, שאירועים כבירים כאלה שנובאו בכתבי הקודש יתגשמו בתוך פרק זמן קצר, הסוגיה שצצה עתה בליבי וטלטלה אותי עסקה במחויבותי לעולם לאור ההוכחות שנחשפתי להן בתובנות שקיבלתי.״ מילר לא יכול היה שלא לחוש כי מחובתו לחלוק עם הזולת את האור שקיבל. הוא ציפה להיתקל בהתנגדות מצד הכופרים, אך היה סמוך ובטוח שכל המשיחיים ישמחו בתקווה הזו, וישושו לפגוש את מושיעם שאותו התיימרו לאהוב. החשש היחיד שלו היה שברוב שמחתם על הציפייה לתשועה הנפלאה הממששת ובאה, רבים מהם יקבלו את התורה הזו מבלי לבחון לעומק את כתבי הקודש המאששים את אמיתותה. לפיכך, הוא היסס בנוגע להצגתה, מחשש שזוהי טעות העלולה להוליך שולל. לכן הוא החל לבחון מחדש את הראיות המאששות את המסקנות שהגיע אליהן, ולהגות לעומק בכל קושיה שצצה בליבו. הוא גילה שכל ההתנגדויות והסתירות התמוססו באור שזרח מדבר ה'כערפל המתפוגג בקרני החמה. חמש השנים שהקדיש ללימוד נוסף שכנעו אותו לחלוטין בנכונות עמדתו. עתה, תחושת החובה לחלוק עם בני האדם את האמיתות, שעל פי אמונתו הובהרו מפורשות בכתבי הקודש, דחקה בו עתה ביתר שאת. הוא אמר: ״כשעסקתי בענייני, המשפט הבא לא חדל לזמזם במוחי: ‘לך וספר לאנשי העולם הזה על הסכנה האורבת להם. הפסקה המקראית ששבה ועלתה בזיכרוני הייתה: ץשמעת מפי דבר, והזהרת אותם מטני. באמרי לרשע, רשע מות תמות, ולא דברת, להזהיר רשע מדרכו — הוא רשע בעונו ימות, ודמו מ’ד^ אבקש’ (יחזקאל, ל״ג 8, 9). הרגשתי שאילו הרשעים יוזהרו בצורה יעילה, רבים מהם יחזרו בתשובה; אך אם הם לא יוזהרו, דמם יידרש מידיי.״ מילר החל להציג את השקפותיו במפגשים אישיים בכל שעת כושר שהזדמנה לו, בעודו מתפלל שכומר כלשהו ישתכנע מעוצמתן ויקדיש עצמו להפצתן. אך הוא לא הצליח להיפטר מתחושת החובה העזה שדחקה בו לצאת ולהזהיר את העולם במו פיו. המילים ששבו ועלו במוחו היו: ״לך ואמור זאת לעולם; את דמם אדרוש מידך.״ הוא המתין תשע שנים בעוד המשא מעיק על נשמתו, עד שלבסוף, בשנת 1831, הוא הציג בפומבי לראשונה את הסיבות לאמונתו. כשם שאלישע נקרא לעזוב את בני הבקר בשדה ולעטות את אדרת הקודש שהקדישה אותו לתפקיד הנביא, כך ויליאם מילר נקרא לעזוב את מחרשתו ולחשוף בפני בני האדם את רזי מלכות האלוהים. בחיל ורעדה הוא החל את מלאכתו, והוביל את שומעיו, צעד אחר צעד, לאורך התקופות הנבואיות המובילות לביאת המשיח השנייה. בכל מאמץ שהשקיע, הוא רכש עוצמה ואומץ כאשר ראה את העניין הנרחב שעוררו דבריו. רק לאחר שרעיו שבו והפצירו בו זיהה מילר בהפצרתם את קריאתו של אלוהים, ונעתר להציג לציבור את השקפותיו. הוא היה עתה בן חמישים, ומעולם לא נשא דברים בציבור; התחושה שהוא אינו כשיר למלאכה שעמדה לפניו העיקה עליו. ואולם, מראשית מלאכתו, מאמציו בורכו וקצרו הצלחה מרשימה למען גאולת נשמות. בעקבות דרשתו הראשונה קמה תחייה רוחנית שעוררה שלושים משפחות, על כל בני משפחותיהן, למעט שני אנשים - לחזור בתשובה. מיד אחר כך, הוא הוזמן לדרוש במקומות אחרים, וכמעט בכל מקום הביא פועלו לתחייה במלאכת ה'. חוטאים חזרו בתשובה, נוצרים הקדישו עצמם לה’ בכל מאודם, דאיסטים וכופרים התוודעו לאמת של כתבי הקודש ולאמונה במשיח. האנשים שמילר פעל בקרבם העידו עליו: ״הוא מגיע לאנשים שאיש אינו מצליח להגיע אליהם ולדבר לליבם.״ ״דרשתו נועדה לרומם את מחשבת הציבור לעניינים ברומו של עולם, העוסקים באמונה וברוחניות, ולרסן את החומריות והנהנתנות ההולכות וגוברות בעידן הנוכחי.״ כמעט בכל עיר, עשרות ולפעמים מאות בני אדם קיבלו את האמונה בזכות דרשותיו. במקומות רבים הכנסיות הפרוטסטנטיות מכל הזרמים פתחו לפניו את שעריהן. הוא אף קיבל הזמנות לבוא ולעבוד עם רועי קהילות של מספר קהילות. ככלל, הוא הקפיד לא ללמד במקום שאליו לא הוזמן, אך במהרה גילה שאינו מסוגל להיענות למחצית ההזמנות שזרמו אליו. אנשים רבים שלא קיבלו את השקפותיו לגבי המועד המדויק של ביאת המשיח השנייה, היו משוכנעים שביאת המשיח ממשמשת ובאה ושעליהם להתכונן אליה. באחדות מן הערים הגדולות, פועלו של מילר עורר רושם עז. מוכרי המשקאות החריפים חדלו ממסחרם והסבו את חנויותיהם לבתי תפילה; מאורות הימורים חדלו לפעול; כופרים, דאיסטים ומרבית ההוללים הגדולים ביותר חזרו למוטב - אחדים מהם לא נכנסו לבית תפילה מזה שנים רבות. אספות תפילה נערכו בידי הזרמים השונים בנצרות, ברבעים השונים בערים, כמעט בכל שעה; אנשי עסקים נאספו בצהריי היום לתפילה בציבור. ההתרגשות שאחזה בלב המאמינים לא הייתה מוגזמת, ונדמה שרצינות אוניברסלית חדורת יראת קודש שרתה על ליבם של בני האדם. מילר, בדומה לפועלם של מתקני הדת הראשונים, התמקד בעיקר בניסיון לשכנע את ההיגיון ולעורר את המצפון, ולא רק לעורר ולשלהב רגשות. בשנת 1833, מילר קיבל רישיון להטיף מעל בימת הכנסייה הבפטיסטית שנמנה על חבריה. רבים מכוהני הדת בזרם שלו איששו את פועלו ונתנו לו תוקף חוקי, והוא המשיך בפועלו בברכתם. הוא נסע והטיף ללא הפסקה, על אף שביקר ופעל בעיקר בניו אינגלנד ובמדינות אמריקה התיכונה. במשך כמה שנים, הוא שילם את כל הוצאותיו מכיסו הפרטי, אך גם לאחר מכן, מעולם לא קיבל מימון מלא לכיסוי הוצאות המסע שלו למקומות שאליהם הוזמן. לפיכך, פועלו הציבורי לא רק שלא נשא רווח כספי, אלא אף גזל את משאביו הכספיים, שהלכו ופחתו בתקופה זו בחייו. הוא היה ראש של משפחה גדולה, אך מכיוון שכל בניו היו חסכניים ויצרניים, תשואת חוותו הספיקה לפרנסתם ולפרנסתו. בשנת 1833, שנתיים אחרי שמילר החל להציג לציבור את ההוכחות הנבואיות לשיבת המשיח הממשמשת ובאה, הופיעו האותות האחרונים שהובטחו בידי המושיע כאותות שיעידו על שיבתו. ישוע אמר: ״מיד אחרי צרת הימים ההם תחשך השמש והירח לא יגיה אורו, המכבים יפלו מן השמים ונחות השמים יזדעזעו״ (מתי, כ״ד 29). יוחנן הכריז בספר ההתגלות שראה בחזון את האירועים שיבשרו את יום ה—״כוכבי השמים נפלו ארצה, ?תאנה המשליכה את פגיה כאשר היא מטלטלת ברוח חזקה״ (ההתגלות, ו’ 13). נבואה זו התגשמה באופן בולט ומרשים במטר המטאורים הגדול שאירע ב-13 בנובמבר, 1833. סופת המטאורים הייתה המופע השמיימי הכביר והמרהיב ביותר של כוכבים נופלים שתועד מעולם: ״השמיים כולם מעל ארצות הברית סערו והמו מזה שעות. מעולם לא התרחשה תופעה שמיימית בארץ זו מראשית היווסדה, שזכתה לעניין כה עז ולהערצה כה רבה בקרב פלח אחד בציבור, ולאימה ובהלה כה מטלטלות בקרב פלח אחר.״ ״יופיו הנשגב ונורא ההוד של המחזה נרשם בזיכרונם של רבים... מעולם לא ירד גשם סמיך יותר ממטר המטאורים שניתך על האדמה; במזרח, במערב, בצפון ובדרום, הוא היה זהה בעוצמתו. בקיצור, השמיים כולם נעו ונדו... המחזה הכביר, כפי שתואר בכתב העת של פרופסור סילימן, נראה מעל כל צפון אמריקה... משעה שתיים ועד לאור המלא בצהרי היום, השמיים היו שלווים וחפים מעננים, ומשחק בלתי פוסק של אורות בוהקים מסנוורים נערך ברחבי הרקיע.״ ״אין מילים כדי לתאר נכונה את ההוד והזוהר של המחזה המרהיב; אדם שלא חזה במחזה כזה לא יוכל לתאר לעולם את נשגבותו והודו. נדמה היה שכוכבי השמיים כולם התקבצו בנקודה אחת ליד הזנית, ונורו בעת ובעונה אחת במהירות הבזק לכל רחבי האופק; ואף על פי כן, הם לא הלכו ואזלו - רבבות כוכבים נורו במהירות בעקבותיהם, כאילו נוצרו ויועדו לתכלית זו.״ ״אין תמונה הולמת יותר מזו לעץ תאנה המשיר את תאניו בעודו מיטלטל ברוח סערה עזה.״ ביום שלמחרת מטר המטאורים כתב הנרי דנה ווארד על התופעה המופלאה: ״כמדומני, אף פילוסוף או מלומד לא תיעד מעולם אירוע כמו זה שאירע אתמול בבוקר. לפני 1800 שנה קם נביא שניבא את האירוע הזה במדויק, אם להבין את המילים ‘כוכבים נופלים’ במובן היחיד האפשרי שלהם, דהיינו, פשוטם כמשמעם.״ כך נגלו האותות האחרונים המבשרים את שיבת המשיח, שישוע הזהיר את תלמידיו לגביהם: ״?ראיתכם את נזל אלה, זיעו כי קרוב הוא (דהיינו, הקץ) בפתח״ (מתי, כ״ד 33). אחרי האותות הללו חזה יוחנן באירוע הכביר הבא הממשמש ובא: השמיים ייפרשו כמגילה, הארץ תרעד, הרים ואיים ייעקרו ממקומם, והרשעים ינוסו בפחד מבן-האדם. GCHeb19 247.2

אנשים רבים שחזו במטר הכוכבים הנופלים ראו בהם אות המבשר את יום הדין הממשמש ובא - ״סמל נורא-הוד, אות מבשר ודאי, אות רב חסד של היום הכביר והנורא הזה.״ וכך, תשומת לב הציבור התמקדה בהתגשמות הנבואה, ואנשים רבים היטו אוזנם לאזהרה על שיבת המשיח. בשנת 1840, התגשמות מרשימה נוספת של הנבואות עוררה עניין רב ונרחב. שנתיים קודם לכן, ג'וסייה ליטש, אחד המבשרים הבולטים של ביאת המשיח השנייה, פרסם הסבר לפרק ט’ בספר ההתגלות. לטענתו, הפרק מנבא את נפילת האימפריה העותומנית, ומציין לא רק את השנה, אלא אף את היום המסוים שבו יתרחש הדבר. על פי הסבר זה, שהתבסס על בחינת התקופות הנבואיות שנובאו בכתבי הקודש, תוותר הממשלה הטורקית על עצמאותה ב-11 באוגוסט, 1840. חיזוי זה זכה לפרסום נרחב, ואלפים צפו בעניין רב באירועי העיתים. במועד מסוים זה, טורקיה זכתה באמצעות שגריריה בהגנה של כוחות הברית של אירופה, וקיבלה על עצמה את שלטון המדינות הנוצריות. אירוע זה הגשים במדויק את החיזוי. לכשנודע הדבר, רבבות בני אדם השתכנעו באמיתות עקרונות הפרשנות הנבואית שאומצו בידי מילר ועמיתיו, וניתן דחף עצום לתנועה שדגלה בביאת המשיח השנייה. אנשי רוח ואנשי שררה חברו למילר, לימדו ופרסמו את השקפותיו, ומשנת 1840 עד שנת 1844 התפשטה מלאכת הבישור במהירות. ויליאם מילר חונן ביכולות שכליות שהתחדדו באמצעות הגות ולימוד; ליכולותיו אלה הוא הוסיף את חוכמת השמיים כאשר התחבר עם מקור החוכמה. הוא היה אדם ישר ומוסרי, שזכה להערכה ולכבוד בזכות מעלותיו ועקרונותיו. הוא ניחן בטוב לב אמיתי, ענווה משיחית ושליטה עצמית, ולפיכך היה אדם אדיב, מסור וקשוב, ששמח לשמוע את הזולת ולשקול את טיעוניו. הוא בחן את כל התיאוריות והתורות לאורו של דבר ה'ועשה זאת בשיקול דעת חף מרגש. בזכות שכלו הישר ובקיאותו בכתבי הקודש, עלה בידו להפריך טיעונים שגויים ולחשוף תורות שקר. ואף על פי כן, הוא לא המשיך בפועלו ללא התנגדות מרה. בדומה למה שקרה למתקני הדת שקדמו לו, האמיתות שהציג לא התקבלו בעין יפה בידי מורי הדת האהודים. משום שנבצר מהם לאשש את סמכותם ומעמדם בעזרת כתבי הקודש, הם הסתמכו על תורות, אמרות אנושיות ומסורות שהנהיגו אבות הכנסייה. אולם, דבר ה’ היה העדות היחידה שעליה הסתמכו מבשרי ביאת המשיח השנייה. ״כתבי הקודש, ורק כתבי הקודש״, היו סיסמתם היחידה. בהעדר תימוכין מכתבי הקודש לעמדותיהם מילאו יריביהם את החסר בדברי לעג ולגלוג. הם השקיעו מזמנם, כספם וכישוריהם כדי להשמיץ את אלה שפשעם היחיד היה ציפייתם בשמחה ובכיליון עיניים לשיבת אדונם, בעודם משתדלים לנהל חיי קדושה ולעודד את בני האדם להתכונן לביאתו. יריביהם עשו כל מאמץ כדי להסב את מחשבת בני האדם מנושא ביאת המשיח השנייה. לימוד הנבואות על ביאת המשיח השנייה וקץ העולם נאסר ונחשב לחטא מביש. בדרך זו, כוהני הדת האהודים ערערו את האמונה בדבר ה'. תורותיהם הפכו את חסידיהם לכופרים, ורבים מהם פרקו עול ונתנו דרור לתאוותיהם הרעות. אך כוהני הדת המושחתים האשימו בכך את האדוונטיסטים. GCHeb19 254.1

בעוד שמילר משך קהלים רבים של אנשים נבונים ומאזינים קשובים, שמו אוזכר לעיתים רחוקות בלבד בדברי הדפוס הנוצריים, חוץ מאשר בלעג או בהוקעה. הכופרים הרשעים והנמהרים שפעלו בגיבוי מורי הדת בעלי השררה, לא בחלו בשום גידופים ומילים פוגעניות כדי להכפיש את שמו ולפגוע בפועלו. הם כינוהו בכינויי גנאי מעליבים ופוגעניים, ולעגו לו בעזרת בדיחות ואמרות שנונות מן הסוג השפל והגס ביותר. GCHeb19 255.1

האיש ששערו האפיר בזמן שעזב את ביתו הנוח ונסע על חשבונו מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, ועמל ללא הרף כדי למסור לעולם את האזהרה החמורה על המשפט הממשמש ובא - הוקע בבוז כקנאי, שקרן ונוכל, העוסק בחישובי קיצים חסרי שחר. הלעג, השקרים והגידופים שהופנו נגדו עוררו מחאה זועמת אפילו בעיתונות החילונית. אנשי העולם הזה הכריזו כי ניבולי פה כאלה ויחס כה מזלזל לנושא כה נשגב והרה חשיבות, שתוצאותיו כה מרות ונוראות, מהווים לא רק פגיעה ברגשותיהם של הדוגלים בו, אלא גם ״זלזול בוטה ביום הדין, לעג לאלוהים בכבודו ובעצמו, ולגלוג על העונשים הכבדים שה’ יפסוק.״ השטן, מקור כל הרוע, ביקש לא רק לבטל את השפעת הבשורה על שיבת המשיח, אלא גם להשמיד את השליח. מילר השתמש באמיתות של כתבי הקודש בתבונה ובמעשיות כדי לדבר לליבם של מאזיניו, בעודו מוכיח אותם על חטאיהם, מטלטלם ומחלצם משאננותם, אך מילותיו הגלויות והנוקבות עוררו את שנאתם. ההתנגדות למסר של מילר שהפגינו חברי הכנסייה, עודדה את האספסוף לעשות הכול כדי להיפטר ממנו; שונאיו זממו להרוג אותו כאשר יצא מאסיפה שבה השתתף. אך מלאכים קדושים נכחו בקהל, ואחד מהם שלבש דמות אדם נטל את זרועו של משרת ה’ והנחה אותו למקום מחסה, הרחק מן האספסוף הזועם. מלאכתו של מילר טרם הושלמה, ולכן, השטן ונציגיו כשלו ומזימתם סוכלה. חרף ההתנגדות העזה, העניין הרב בתנועה האדוונטיסטית הלך וגבר. הקהילות האדוונטיסטיות הלכו והתרבו, מעשרות למאות ועד לאלפים. מאמינים חדשים רבים הצטרפו לכנסיות השונות, אך מקץ זמן מה התעוררה התנגדות, והכנסיות נקטו צעדי ענישה כלפי אלה שאימצו את השקפותיו של מילר. צעד זה חייב תגובה מפרי עטו; בפנייה לכל המשיחיים מכל הזרמים בנצרות, מילר טען שאם משנתו היא תורת שקר, עליהם להוכיח זאת על סמך כתבי הקודש. הוא אמר: ״מהו הדבר שאנו מאמינים בו, שלא צוונו בכתבי הקודש להאמין בו, שאתם עצמכם קבעתם שהוא-הוא החוק - החוק היחיד של אמונתנו ודתנו? מה עשינו שהביא להוקעתנו ולגינויים כה ארסיים נגדנו מעל בימות הכנסיות ובעיתונות, ונתן לכם סיבה מוצדקת לסלק אותנו (האדוונטיסטים) מכנסיותיכם ומחברתכם?״ ״אם טעינו, אנא, הראו לנו במה טעינו. הוכיחו לנו את טעותנו על סמך כתבי הקודש; שבענו לעג ולגלוג; דברי לעג לא ישכנעונו לעולם בטעותנו; דבר ה’ לבדו יכול לשנות את השקפותינו. הגענו למסקנותינו לאחר ששקלנו אותן בכובד ראש ובתפילה, והשתכנענו באמיתותן לאור הוכחות מכתבי הקודש שבהם התעמקנו.״ GCHeb19 255.2

בכל דור ודור התקבלו האזהרות ששלח ה’ ביד משרתיו בחוסר אמון, ספקנות וחוסר אמונה. כשעוונותיהם של בני דור המבול עוררו את חרון ה’ וגרמו לו להמטיר את המבול על העולם, הוא הודיע להם תחילה על תוכניתו כדי לתת להם הזדמנות לסור מדרכיהם הרעות ולחזור למוטב. במשך מאה ועשרים שנים הדהדה באוזניהם האזהרה לשוב בתשובה, שמא ימיט עליהם חרון ה’ שמד. ואולם, הם ראו בה מעשייה בטלה ותו לא, וסירבו להאמין בה. בעזות מצח שגובתה ברשעותם, הם לעגו לשליח ה'זלזלו באזהרותיו והפצרותיו, ואפילו האשימוהו שהוא נביא שקר המתיימר לחזות את העתיד ומעז להוכיחם. איך מעז אדם אחד לצאת נגד כל אנשי השם של העולם? אם אכן המסר של נוח הוא אמת לאמיתה, מדוע כל העולם אינו רואה זאת ואינו מאמין במסר? טענה של אדם אחד מול חוכמת ההמונים! הם סירבו להאמין במסר האזהרה ולבקש מקלט בתיבה שנוח בנה. המלעיגים הצביעו על עולם הטבע - עונות השנה הקבועות, השמיים הבהירים, שלא המטירו ולו טיפת גשם אחת, השדות המוריקים, הרעננים מטיפות הטל העדינות שירדו עליהם בלילה - וזעקו: ״האם דבריו של נוח אינם אלא פטפוטים בעלמא?״ הם הכריזו בבוז כי מבשר הצדקה הוא קנאי דת מטורף, והמשיכו בלהט רב יותר במרדף אחר תענוגותיהם, בעודם מתמקדים ביתר שאת בדרכיהם הרעות. אך חוסר אמונתם לא מנע את התרחשות האירוע שגזר ה’; ה’ נשא באורך רוח את רשעותם ועוונותיהם, והעניק להם שפע של הזדמנויות לשוב בתשובה, אך בשעה היעודה הומטו עונשיו על האנשים שמאסו בחסדו. המשיח הכריז כי חוסר אמונה דומה ישרור בעולם בקשר לביאתו השנייה. כשם שבני דורו של נוח ״לא יזיעו עד שבא הטבול וסחף את וזבל, כך יהיה גם בואו של בן-ד,אדם״ (מתי, כ״ד 39). כאשר חסידי ה’ מתאחדים עם העולם, חיים כמו אנשי העולם ומתענגים יחדיו על תענוגותיו האסורים; כשהמותרות של העולם הופכים למותרות של הכנסייה; כשפעמוני החתונה מצלצלים, והכול נושאים עיניהם בתקווה ומייחלים לשנים רבות של עושר ושגשוג - או אז, לפתע, לכשיבזיקו ברקי השמיים, יקיץ הקץ על חזיונותיהם הזוהרים ותקוותיהם המתעתעות. כשם שאלוהים שלח את משרתו להזהיר את העולם מפני המבול הממשמש ובא, כך הוא שלח את שליחיו הנבחרים לבשר לעולם על יום הדין האחרון הממשמש ובא. כשם שבני דורו של נוח לעגו לנבואותיו של מטיף הצדקה, כך בימיו של מילר, אנשים רבים, אפילו בקרב חסידי ה'לעגו לאזהרותיו. מה הייתה הסיבה לכך שתורת ביאת המשיח השנייה לא התקבלה בשמחה בכנסיות? בזמן שבעבור הרשעים ביאת האדון תמיט עליהם צער וחורבן, לצדיקים זוהי בשורה משמחת וחדורת תקווה. אמיתה כבירה זו שמשה כנחמתם של חסידי ה’ בכל הדורות; מדוע היא הפכה, בדומה למי שהגה אותה, ל״אבן נגף״ לאלה שהתיימרו להיות חסידיו? האדון בכבודו ובעצמו הבטיח לתלמידיו: ״?אילך ואכין לכם מקום, אשוב ואקח אתכם אלי״ (יוחנן, י״ד 3). המושיע הרחמן אשר חזה בבדידות וביגון של תלמידיו, הורה למלאכים לנחמם בעזרת ההבטחה על שיבתו הממשית באותו האופן שבו עלה השמיימה. כשהתלמידים עמדו ונשאו עיניהם השמיימה, בעודם נותנים מבט אחרון באדונם האהוב, הוסבה תשומת ליבם למילים הבאות שהוכרזו באוזניהם: ״אנשי הגליל, למה אתם עומדים ומסתכלים אל השמים? .ישוע זה אשר נשא מעליכם הדמימה - בוא יבוא באותו אפן !זראיתם אותו עוולה לשמים״ (מעשי השליחים, א’ 11). לשמע בשורת המלאכים שבה התקווה לפעם בליבם. התלמידים ״חזרו לירושלים בשמחה גדולה, והתמידו להיות בטקדש כשהם מברכים את האלהים״ (לוקס, כ״ד 52, 53). הם לא שמחו על הנתק ממושיעם ועל שנותרו להתמודד לבדם במבחני ובפיתויי העולם; הם שמחו בגלל ההבטחה על שיבתו שקיבלו מן המלאכים. הבשורה על שיבת המשיח אמורה לשמש היום - כמו אז, כאשר ניתנה לרועי בית לחם - כבשורה טובה המפיחה שמחה רבה. מי שאוהב את המושיע בכל ליבו ומאודו, לא יכול שלא לקדם בברכה ובשמחה את הבשורה המעוגנת בדבר ה'על הגואל אשר בו מתמקדות תקוותיו לחיי נצח, אשר עומד לשוב לעולם, לא כדי לשאת עלבונות, חרפות, בוז ומאיסה כפי שחווה בביאתו הראשונה, אלא כדי לשוב בגבורה ובכבוד כדי לגאול את חסידיו. רק אלה שאינם אוהבים את המושיע חפצים שהוא יתמהמה; הזעם והשנאה שמעורר מסר שמיימי זה מהווים את ההוכחה החותכת ביותר לנטישתן של הכנסיות את האלוהים. אנשים רבים חוצצים מזה שנים רבות בין המשיח והעולם; ״עתה הם חשו כי הגיעה השעה לנקוט עמדה. חיי הנצח הציבו בפניהם מציאות זרה. השמיים הלכו והתקרבו, והם ניצבו לפני ה’ כשהם אכולי אשמה. הנוצרים התעוררו לחיים רוחניים חדשים. הם חשו שהזמן קצר והמלאכה מרובה, ולכן עשייתם בעבור אחיהם בני האדם חייבת להתבצע במהירות. העולם הלך והתרחק, ונדמה שהנצח נפתח בפניהם, והנשמה על כל מעלותיה ומגרעותיה נותרה מאחור כדי להאפיל על כל מטרה זמנית בעולם הזה.״ רוח אלוהים נחה עליהם ואזרה אותם בגבורה, בעודם מתאמצים בכל ליבם ומאודם להאיץ באחיהם, כמו גם בחוטאים, להתכונן ליום הדין. העדות הדוממת של חייהם המופתיים היומיומיים שימשה תוכחה מתמדת לחברי הכנסייה הרשמית והכנסייה הלא-ממסדית. הללו חפצו להמשיך ללא הפרעה ברדיפתם אחר תענוגות, במסירותם לעשיית רווחים ובחתירתם לכבוד ארצי. כך התעוררו שנאה והתנגדות נגד האמונה בשיבת המשיח והדוגלים בה. כשהתברר כי הטיעונים לגבי התקופות הנבואיות הם מוצקים, ניסו המתנגדים לרפות את ידי המאמינים מחקירת הנושא בכך שלימדו כי הנבואות חתומות. בדרך זו, הפרוטסטנטים הלכו בעקבות הקתולים. בעוד שהכנסייה הקתולית הסתירה את כתבי הקודש מן העם, הכנסיות הפרוטסטנטיות טענו כי חלק חשוב בכתבי הקודש הוא סתום - החלק שמציג אמיתות החלות במיוחד על ימינו. כהני דת ואנשים מן השורה הכריזו כי נבואות דניאל וספר ההתגלות מהוות רזים שנבצרו מבינתנו. אך המשיח כיוון את תלמידיו לדברי הנביא דניאל בקשר לאירועים שיתרחשו בימיהם, ואמר: ״על הקורא להביך (מתי, כ״ד 15). הטענה כי ספר ההתגלות הוא רז שלא ניתן להבינו עומדת בסתירה לשמו של הספר ולתכליתו: ״התגלות .ישוע המשיח, שנתן לו האלהים כדי להראות לעבדיו את אשר צריף להיות למהרה. והוא !זלח !יד מלאכו... אשרי הקורא ואשרי השומעים את לברי הנבואה ושומרים את הכתוב בה, כי קרובה העת״ (ההתגלות, א’ 3-1). הנביא מכריז: ״אשרי הקורא״ - יהיו מי שלא יקראו את הנבואות ולא יזכו בברכות. אך יהיו גם ״שומעים״ שיסרבו לשמוע כל דבר הקשור לנבואות - וגם הם לא יזכו בברכות. רק ״השומעים את לברי הנבואה ושומרים את הכתוב בה...״ יזכו בברכות. אך אנשים רבים יסרבו לציית לאזהרות ולהנחיות הכלולות בספר ההתגלות. איש מאלה שלא יקרא או לא יציית לכתוב, לא יוכל לתבוע לזכותו את הברכות. כל מי שילגלג על נושאי הנבואות וילעג לסמלים הנשגבים שניתנו בהן, כל מי שיסרב לתקן את דרכיו ולהתכונן לביאת בן-האדם, לא יתברך בברכות ה'. לאור עדותם של כתבי הקודש שנכתבו בהשראה אלוהית, כיצד יעזו בני התמותה ללמד כי ספר ההתגלות הוא רז הנבצר מבינת אנוש? ספר ההתגלות הוא ספר פתוח אשר מגלה נסתרות וחושף רזים. לימוד ספר ההתגלות מכוון את הלב ואת השכל לנבואות דניאל; הן נבואות ספר ההתגלות והן נבואות דניאל מעניקות לנו לימוד חשוב ורב ערך מאת ה'באשר לאירועים שיתרחשו באחרית הימים, בקץ העולם. יוחנן זכה לראות מחזות מרגשים ומרתקים שיהיו מנת חלקה של הקהילה המשיחית. הוא חזה בתלאות, בסכנות, במאבקים, ולבסוף, בתשועה הסופית של חסידי ה'. הוא מתאר את המסרים האחרונים שיבשילו בקציר העולם בתור שיבולים שייאספו למען האסם השמיימי או עשבים שוטים המיועדים לאש השמד. נושאים הרי חשיבות התבהרו לו, במיוחד לגבי קהילת אחרית הימים, שמי בקרב חבריה שייוותר על תורות השקר לטובת האמת, יקבל הנחיות לגבי הסכנות והמאבקים הצפויים לו. איש אינו אמור לשרות באפלה לגבי האירועים שיתרחשו בעולם. לכן, מדוע רווחת בורות כזו בנוגע לחלק כה חשוב בכתבי הקודש? מדוע שורר אי רצון כללי להתעמק בתורותיהם? זוהי התוצאה של מאמץ מכוון של שר האופל להסתיר מבני האדם את דבר ה’ אשר חושף את שקריו. מסיבה זו, המשיח, חושף הרזים, שחזה מראש במלחמה שתינטש נגד לימוד ספר ההתגלות, בירך את כל מי שיקרא בתשומת לב את מילות הנבואה ויציית להן. GCHeb19 256.1

*****