העימות הגדול

18/44

פרק ט”ז— האבות הצליינים

בשעה שמתקני הדת האנגלים מאסו בדוקטרינות של הדת הקתולית, הם שמרו על רבים ממנהגיה ופולחניה. על אף שהסמכות ועיקרי האמונה של הכנסייה ברומא נדחו על הסף, לא מעט ממנהגיה וטקסיה חדרו לעבודת האל של הכנסייה האנגליקנית. נטען שדברים אלה אינם קשורים לענייני המצפון; שעל אף שכתבי הקודש לא ציוו עליהם, ולפיכך אין הם מהווים חלק מעיקרי האמונה, עם זאת, לא נאסר עליהם, ולכן הם אינם רעים במהותם. קיומם של מנהגים ופולחנים אלה סייע בצמצום הפערים בין הכנסיות שאימצו את הרפורמציה לכנסייה הקתולית ברומא. נטען כי הדבר עשוי לקדם את קבלתם של הקתולים את האמונה הפרוטסטנטית. טיעונים אלה הניחו את דעתם של השמרנים והמתפשרים. אך היו מאמינים שלא ראו כך את פני הדברים. לדידם, העובדה שמנהגים אלה נטו לגשר על התהום שנפערה בין הכנסייה הקתולית לכנסייה הרפורמית, הייתה טיעון מכריע נגד שמירתם. הם ראו בהם את סמלי העבדות שממנה השתחררו, ולא הייתה להם כל כוונה לחזור אליה לעולם. הם טענו שאלוהים כונן בדברו את חוקי עבודת האל, ושאיש אינו רשאי להוסיף עליהם או לגרוע מהם. הכפירה הגדולה החלה מתוך מטרה להחליף את שלטון האל בשלטון הכנסייה. הכנסייה ברומא החלה להטיל איסורים על דברים שאלוהים לא אסר עליהם, ולבסוף, אסרה על דברים שאלוהים ציווה עליהם מפורשות. מאמינים רבים נכספו לשוב לטהרה ולפשטות שאפיינו את הקהילה הקדומה. הם ראו ברבים מן המנהגים והפולחנים של כנסיית אנגליה זכר לעבודת האלילים, ולכן נבצר מהם לקחת חלק בעבודת האל שלה במצפון נקי. אך הכנסייה הקתולית, בגיבוי רשויות החוק האזרחיות, לא אפשרה שום התנגדות או הסתייגות ממנהגיה ופולחניה. השתתפות בטקסי הדת נדרשה על פי חוק, ונאסר על התקהלויות דתיות לא חוקיות. כל מי שעבר על חוקים אלה היה צפוי לעונש מאסר, גלות ומוות. בראשית המאה השבע עשרה, המלך, שזה לאחרונה עלה על הכס באנגליה, הכריז כי הוא נחוש בדעתו לגרום לפוריטנים ״ללכת בתלם, או להציק להם עד שיעזבו את המדינה, או גרוע מכך.” רבים מן המאמינים שניצודו, נרדפו ונאסרו, לא ראו כל קרן אור שצפנה בחובה הבטחה לעתיד ורוד יותר, לכן הם האמינו שכדי לשרת את אלוהים על פי צו מצפונם עליהם לעזוב את מולדתם, שכן “אנגליה חדלה לעד להיות מקום ראוי למגורים.” כמה מהם החליטו לבסוף לצאת לדרך ולבקש מקלט בהולנד. הם חוו קשיים, אבדות ומאסרים. מטרותיהם סוכלו, והם נבגדו ונמסרו לידי אויביהם. אך באמצעות התמדה ונחישות, הם הגשימו לבסוף את תכליתם ומצאו מקלט על חופיה הידידותיים של הרפובליקה ההולנדית. כשנמלטו מארצם, הם עזבו מאחור את בתיהם, רכושם ואמצעי המחייה שלהם. עתה הם היו זרים בארץ זרה, שישבו בקרב עם ששפתו זרה ומנהגיו זרים. כדי להתפרנס, הם נאלצו לעבוד במקצועות חדשים שלא היה להם שום ניסיון בהם. אנשים בגיל העמידה שעסקו כל חייהם בעבודת האדמה נאלצו עתה ללמוד מקצועות מכניים. אך הם קיבלו את גורלם ברוח טובה, ולא בזבזו זמן בבטלה או בתלונות. על אף שלפעמים הם סבלו מחסור, הם הודו לאל על הברכות שהמשיך להרעיף עליהם, ושאבו שמחה ואושר מהתחברותם הרוחנית שנערכה ללא הפרעה. “הם ידעו שהם צליינים, ולכן הם לא התמקדו בקשייהם, אלא נשאו מבטם אל השמיים, אל ארצם היקרה, והשקיטו את רוחם ולבבם.” בעיצומם של קשיי הגלות, אהבתם הלכה וגברה. הם בטחו בהבטחות ה'וה’ לא אכזבם בשעת צרה. מלאכיו אפפו אותם כדי לעודדם ולחזקם. וכאשר יד ה’ הצביעה אל מעבר לים, אל ארץ שבה יוכלו לכונן לעצמם מדינה ולהנחיל לילדיהם מורשת יקרה של חירות דתית, הם לא היססו, אלא יצאו מיד לדרך וצעדו ללא מורא בנתיב שיד ההשגחה סללה לפניהם. ה’ הניח למבחנים ולקשיים לפקוד אותם כדי להכשירם לביצוע מטרתו רבת החסד למענם. קהילת המשיח הורדה לשפל המדרגה, וזאת כדי שתרומם. אלוהים עמד להפגין את גבורתו למענה - לתת לעולם עדות נוספת לכך שהוא לא ייטוש לעולם את חסידיו הדבקים בו. ה’ שולט באירועי העיתים כדי לגרום לזעמו של השטן ולמזימותיהם של הרשעים להקדים את גבורתו, ולגרום לחסידיו להגיע לחוף מבטחים. רדיפות וגלות סללו את הדרך לחירות. כאשר הפיוריטנים נאלצו להתנתק מכנסיית אנגליה, הם חברו יחדיו, כרתו ברית ונשבעו חגיגית כאנשי ה’ החופשיים, “להתהלך בכל דרכיו שנודעו להם או שיתגלו להם.” כאן טמונה הרוח האמיתית של הרפורמציה; העיקרון העליון של האמונה הפרוטסטנטית. כשתכלית זו לנגד עיניהם עזבו הצליינים את ארצם ויצאו להולנד כדי לכונן בית חדש בעולם החדש. רועה הקהילה, ג'ון רובינסון, שיד ההשגחה לא הניחה לו ללוות את הגולים, אמר בנאום הפרידה שלו: “אחים, בקרוב ניפרד, ורק ה’ יודע אם אחיה כדי לראות שוב את פניכם. אך בין אם ה’ הורה לי לומר זאת ובין אם לאו, מצווה אני עליכם, לפני ה’ ומלאכיו המבורכים, ללכת בעקבותיי כפי שאני הלכתי בעקבות המשיח. אם אלוהים יגלה לכם דבר מה באמצעות כלי שרת אחר, היו נכונים לקבל זאת, כפי שהייתם מוכנים ומזומנים תמיד לקבל כל אמיתה שקיבלתם באמצעות שירותי, שכן בטוחני כי אור רב יותר ואמיתות רבות יותר ימשיכו להפציע מדבר ה’ הקדוש. לדידי, לא אוכל לקונן במידה מספקת על מצבן של הכנסיות המתוקנות שהגיעו לסוף פסוק באמונה, ולא תתקדמנה מעבר למורשת שהנחילו להן כלי השרת שחוללו את תיקון הדת. הלותרנים אינם מסוגלים להרחיק לכת ולהתקדם מעבר למה שראה לותר; הקלווניסטים תקועים במקום שבו עזבם איש האלוהים הדגול הזה, אשר לא ראה את כל התמונה. מצב מצער זה ראוי לקינה, שכן על אף שאנשים אלה היו מאורות גדולים שזרחו בזמנם, הם לא התוודעו לתוכנית ה’ בכללותה, ואילו היו עתה בחיים, הם היו מוכנים ומזומנים לקבל אור נוסף. GCHeb19 221.1

״זכרו את הברית שכרתם עם קהילתכם, על פיה התחייבתם להתהלך בדרכי ה’ שנודעו לכם או שיתגלו לכם. זכרו את הבטחתכם ואת הברית שכרתם עם ה’ ואיש עם רעהו - לקבל כל אור וכל אמיתה שייוודעו לכם באמצעות דבר ה’ הכתוב. אך בעת ובעונה אחת, מפציר אני בכם להיזהר במה שתקבלו כאמת. לפני שתקבלו דבר מה בחנוהו, שקלוהו והשווהו עם פסוקים אחרים המבטאים את האמת. שכן לא ייתכן שהעולם הנוצרי ייחלץ באיחור רב כל כך מן העלטה הכבדה של ההתנגדות לנצרות, ושהידע המושלם יפציע מיד.״ התשוקה לחירות האמונה והמצפון היא זו שהפיחה השראה בצליינים אלה, וסייעה להם לאזור אומץ ולצאת למסע הארוך דרך הים, שהיה רצוף תלאות וקשיים, ואז לשאת את הקשיים והסכנות במדבריות, לנחות בברכת ה’ על חופי אמריקה ולכונן בה אומה כבירה. אולם, על אף שצליינים אלה היו אנשים ישרים ויראי ה'הם לא הבינו את העיקרון הכביר של חירות האמונה. הם לא היו מוכנים להעניק לאנשים אחרים את החירות שלמענה הם הקריבו כה רבות. ״רק לקומץ אנשים, אפילו בקרב הוגי הדעות ואנשי המוסר הבולטים של המאה השבע עשרה, היה מושג קלוש על העיקרון הכביר הזה שצמח מן הברית החדשה, המכיר באלוהים כשופט היחיד של האמונה האנושית.״ הדוקטרינה שעל פיה העניק אלוהים לכנסייה את הזכות לשלוט במצפון האנושי, להגדיר מהי כפירה ולהעניש את “הכופרים”, היא אחת הטעויות הגדולות והמושרשות ביותר של הדת הקתולית. בזמן שמתקני הדת דחו על הסף את עיקרי האמונה של הכנסייה ברומא, הם לא השתחררו לחלוטין מרוח אי הסובלנות שלה. האפלה הכבדה שאפפה את העולם הנוצרי לאורך מאות שנות שלטונה של הכנסייה הקתולית, טרם התפוגגה כליל. אחד מכוהני הדת הבולטים במושבה מסצ'וסטס ביי, אמר: “סובלנות גרמה לעולם להיות אנטי-נוצרי; הכנסייה מעולם לא ניזוקה מענישת הכופרים.” החוק שכוננו המתיישבים החלוצים קבע שרק חברי כנסייה יוכלו להיות מיוצגים בממשל האזרחי. הם כוננו סוג של מדינת דת: כל האזרחים נדרשו לתרום מכספם כדי לממן את הכמורה, ולשופטי השלום ניתנה הסמכות לדכא את הכפירה. בדרך זו ניתן השלטון האזרחי בידי הכנסייה. במהרה, אמצעים אלה הובילו לתוצאה הבלתי נמנעת - רדיפה. GCHeb19 223.1

אחת עשרה שנים אחרי הקמת המושבה הראשונה על אדמת אמריקה הגיע רוג׳ר וויליאמס לעולם החדש. בדומה לצליינים הראשונים, הוא זכה ליהנות כאן מחופש דת. אך בניגוד להם, הוא ראה את מה שמעטים ראו בימיו: שהחירות הזו היא זכותם הטבעית של כל בני האדם, יהיו אשר יהיו עיקרי אמונתם. הוא היה מחפש אמיתי ונלהב של האמת, וגרס, בדומה לרובינסון, שלא ייתכן שכל האור מדבר ה’ כבר ניתן לעולם. וויליאמס “היה האדם הראשון בעולם הנוצרי המודרני שכונן את התורה המלאה של חירות המצפון והדת ודגל בשוויון ההשקפות לפני החוק.” הוא הכריז כי מחובתם של שופטי השלום לרסן את הפשיעה, אך לא לשלוט במצפון. הוא אמר: “הציבור או שופטי השלום יכולים לפסוק את הפיצוי שאמור אדם לתת לזולתו, אך כאשר הם מנסים לקבוע את חובתו של האדם לאלוהים, הם חורגים מסמכותם. לפיכך, לציבור לא יהיה יותר שום ביטחון, שכן ברור שאם הסמכות נתונה בידי שופט השלום, הוא יקבע עיקרי אמונה או מערכת צווים מסוימת היום, ואחרת למחרת; כך עשו מלכים ומלכות רבים באנגליה, אפיפיורים רבים ומועצות שונות בכנסייה הקתולית; כך הפכה האמונה לבליל של בלבול ומבוכה.” GCHeb19 224.1

השתתפות בטקסי הכנסייה הממסדית הייתה חובה, וכל מי שנעדר מטקסיה נענש בקנס או במאסר. “וויליאמס גינה את החוק בכל פה; החוק הנורא ביותר שנחקק בבית המחוקקים באנגליה, לא כפה השתתפות בטקסי הכנסייה. הוא ראה בניסיון להכריח אנשים להתפלל עם אנשים שאמונתם שונה, חילול בוטה של זכויותיהם הטבעיות; לגרור לתפילה בציבור אנשים שאינם דתיים או שאינם מעוניינים בכך, נראה בעיניו כצביעות לשמה. הוא אמר: ‘אין לכפות על איש להתפלל, לסגוד לאל או לעבוד את אלוהים בניגוד לרצונו.’ ‘מה?!’ הכריז יריבו בעודו מתפלא על עיקרי משנתו, ‘האין השכיר ראוי למשכורתו?’ ‘אכן כן,’ השיב וויליאמס, והמשיך: ‘והוא יקבל אותה ממעסיקיו'.״ רוג'ר וויליאמס היה איש אלוהים אהוב ומכובד שנחשב לרועה נאמן, שניחן במתנות הנדירות של יושרה בלתי מתפשרת ונדיבות לב אמיתית; אולם, הרשויות לא יכלו עוד לעבור בשתיקה על התכחשותו הנחושה לזכותם של שופטי השלום לשלוט בכנסייה, ועל דרישתו לחירות דתית. נטען כי יישום הדוקטרינה החדשה ״יערער את המצב ואת השלטון במדינה.״ נגזר עליו גירוש מן המושבות, ולבסוף, כדי להימנע ממאסר, הוא נאלץ לברוח ליערות בעיצומם של סופות החורף והקור המקפיא. הוא מספר: ״במשך ארבעה עשר שבועות היטלטלתי מפה לשם בקור הצורב של החורף, בלי לדעת טעמם של פת לחם או מיטה. אך העורבים כלכלו אותי במדבר״. לפעמים, עץ חלול שימש כמקום מחסה בעבורו. וכך הוא המשיך במנוסתו המרה בשלגים וביערות העבותים חסרי השבילים, עד שמצא מקלט אצל שבט אינדיאני, שזכה בחיבתו ובאמונו כאשר התאמץ ללמדו את אמיתות הבשורה. כאשר הגיע לבסוף אל חופי נרגאנסט ביי, לאחר חודשים של נדודים ותלאות, הוא הניח שם את היסודות להקמת המדינה הראשונה של העידן המודרני, שהכירה בזכות של חירות דתית. עיקרון היסוד במושבה של רוג'ר וויליאמס היה: ״כל אדם זכאי לעבוד את אלוהים על פי צו מצפונו.״ מדינתו הקטנה, רוד איילנד, שהפכה מקלט לנדכאים, הלכה וגדלה ושגשגה תחת עיקרי היסוד שלה - העיקרים שהקנו לכל אדם חירות אזרחית ודתית, והפכו לאבן הפינה של הרפובליקה האמריקנית. במסמך העתיק והכביר שבו כוננו אבות אבותינו את חוקי זכויותם - הצהרת העצמאות - הם הכריזו: ״אנו מאמינים כי אמיתות אלה ברורות מאליהן, ומעידות כי כל בני האדם נבראו שווים; שהם ניחנו מאת בוראם בזכויות מושרשות שאין ליטול מהם; ביניהן, הזכות לחיים, לחירות ולחתירה אחר האושר.״ החוקה הבטיחה מפורשות את אי חילול המצפון בסעיף המבחן הדתי: ״איש (מעובדי הממשל הפדרלי) לא יידרש לעולם לדבוק או לקבל כל דת או דוקטרינה כתנאי המעיד על כשירותו למשרה או לשליחות ציבורית כלשהי בממשלת ארצות הברית.״ GCHeb19 224.2

חופש הפולחן הדתי על פי החוקה קובע כי ״הקונגרס לא יאשר חוק שיאשש את מיסודה של דת, או יגביל את חופש הפולחן של הדת.״ מחוקקי החוקה זיהו את העיקרון הנצחי, שעל פיו מערכת היחסים בין אדם לאלוהיו עומדת מעל לחוקת אנוש, והזכות לחירות המצפון של האדם היא זכותו הטבעית והמושרשת. לא נדרשו נימוקים הגיוניים כדי לכונן את האמיתה הזו; אנו מודעים לה בכל ליבנו ומאודנו. מודעות זו, שלא צייתה לחוקי אנוש, אזרה קדושים מעונים רבים בכוח בשעת עינוייהם ובלהבות המוקד. הם חשו כי חובתם לאלוהים נעלה על חוקת אנוש, וכי איש אינו יכול להשליט את מרותו על מצפונם. זהו עיקרון טבעי, ודבר לא יוכל לבטלו.” כשהבשורות הטובות על ארץ המעניקה לכל אדם את הזכות ליהנות מפרי עמלו ולציית לצו מצפונו הגיעו לארצות אירופה, אלפי בני אדם הפליגו לחופי העולם החדש. המושבות התרבו במהירות. “מסצ'וסטס, שחקקה חוק מיוחד, הציעה לנוצרים מכל אומה, שייאותו להפליג מעבר לאוקיינוס האטלנטי כדי ‘להימלט ממלחמות, רעב או דיכוי מרודפיהם,’ להגיע אליה, למצוא בה מקלט, ולזכות בעזרה ותמיכה במימון ציבורי.’ וכך, בחסות החוק, הפכו הפליטים הנדכאים והמקופחים לאורחי הקהיליות, המושבות והמדינות של אמריקה.” בתוך עשרים שנה מהגעתם של הצליינים לפליימות'רבבות מהם התיישבו בניו-אינגלנד. כדי להבטיח את התגשמות מטרתם, “הם הסתפקו במשכורת צנועה והתקיימו בקושי בעזרת חיי עמל וחסכנות. הם לא דרשו דבר מן האדמה, למעט תמורה סבירה על מאמציהם. שום חזון על עתיד מזהיר לא שפך אור מתעתע על נתיבם... הם היו שבעי רצון מן ההתקדמות האיטית אך המתמדת של הסדר החברתי שהם כוננו. הם נשאו באורך רוח את חיי המחסור בשממה, הרוו את עץ החירות בדמעותיהם ובזיעתם, עד אשר היכה שורש בלב האדמה.” כתבי הקודש היוו את המסד של אמונתם, ונחשבו למעיין של חוכמה ולהצהרת היסוד של החירות. עקרונות כתבי הקודש נלמדו בשקידה בבתים, בבתי הספר ובכנסיות, ופירותיהם התבטאו בחסכנות, בתבונה, בטהרה ובמתינות. יכולת להתגורר שנה שלמה במושבות הפוריטניות ולא “להיתקל בשיכור, לשמוע קללה או לפגוש קבצן.” זו הייתה עדות חותכת לכך שעקרונות כתבי הקודש מהווים את אמצעי הביטחון הטובים ביותר לשמירה על גדולה לאומית. המושבות המבודדות והמוחלשות צמחו, התחזקו והתלכדו לקונפדרציה - איחוד של מדינות עוצמתיות, והעולם כולו ציין בפליאה את השלווה והשגשוג של “כנסייה ללא אפיפיור, ומדינה ללא מלך.” זרם הולך וגובר של רבבות בני אדם המשיך לנהור לחופי אמריקה, אך המניעים שהניעו את המהגרים החדשים היו שונים בתכלית השינוי מאלה של הצליינים הראשונים. על אף שלאמונתם הפשוטה ולטוהר חייהם נודעו השפעה רבה והם שימשו כוח מעצב, פחתה השפעתם ככל שגדל מספרם של המהגרים שחיפשו יתרונות חומריים בלבד. החוקה שכוננו המתיישבים החלוצים, שאפשרה אך ורק לחברי כנסייה להצביע או לכהן בממשל האזרחי, הובילה לתוצאות הרות אסון. חוק זה התקבל כאמצעי לשמירה על טוהר המדינה, אך הוביל להשחתה בכנסייה. הצהרת האמונה הייתה התנאי לזכות ההצבעה ולהחזקה במשרה ציבורית, ולכן אנשים רבים שמניעיהם היחידים היו רווח חומרי ופוליטי הפכו לחברי כנסייה בלא שחזרו בתשובה אמיתית. בדרך זו, הכנסיות נמלאו במידה לא מבוטלת של חברים שלא שינו את ליבם ואת דרכם; אפילו בקרב הרועים והכמרים היו אנשים שלא רק שדבקו בתורות שקר, אלא אף לא ידעו דבר וחצי דבר על גבורת רוח הקודש, המחוללת את שינוי הלב. כך נגלה שוב פרי הבאושים שנגלה מעת לעת בתולדות הכנסייה, מימי קונסטינוס עד ימינו, שנבע מן הניסיון לבנות את הכנסייה בעזרת המדינה, ולבקש את תמיכת השלטון החילוני לבשורת המושיע, אשר הכריז: ״מלכותי איננה מפ׳ה.״ (דהיינו, ״מן העולם הזה״) (יוחנן, י״ח 36). האיחוד בין הכנסייה למדינה, גם אם הוא קלוש, ונראה על פניו כמקרב את העולם לכנסייה, מקרב למעשה את הכנסייה לעולם. העיקרון הכביר שרובינסון ורוג׳ר וויליאמס דגלו בו, שעל פיו האמת היא פרוגרסיבית, והמשיחיים צריכים להיות מוכנים ומזומנים לקבל את כל האור שיזרח מדבר ה’ הקדוש, נשכח בידי צאצאיהם. הכנסיות הפרוטסטנטיות באמריקה - וגם באירופה - שהתברכו רבות מן הרפורמציה, כשלו בהנחלת דרכה של הרפורמציה לדורות הבאים. על אף שמעת לעת קמו יחידי סגולה שדבקו באמונה, הכריזו את האמיתה החדשה וחשפו את תורות השקר שטוותה וטיפחה הכנסייה במשך שנים רבות, רוב הנוצרים, בדומה ליהודים בימי ישוע המשיח, או לקתולים בימי לותר, הסתפקו באמונת אבותיהם והלכו בדרכי אבותיהם. לפיכך, האמונה המשיחית הידרדרה שוב לדת ממסדית יבשה, ותורות השקר והאמונות הטפלות שהיו אמורות להיות מושלכות מן הכנסייה, אילו המשיכה להתהלך לאורו של דבר ה'נותרו בכנסייה ופרחו. וכך, הרוח ששאבה השראה מן הרפורמציה דעכה והלכה, עד שהתעורר כמעט אותו צורך עצום לעריכת תיקון בכנסייה הפרוטסטנטית, כפי שהיה בכנסייה הקתולית בימי לותר. בכנסייה הפרוטסטנטית שררו אותה חומרנות, אותה קהות חושים רוחנית ואותה יראת כבוד למחשבת האדם, וגם היא החליפה את תורת דבר ה’ בתיאוריות אנושיות. התפוצה הנרחבת של כתבי הקודש בראשית המאה התשע עשרה, והאור הגדול שנשפך על העולם, לא הביאו להתקדמות הולמת בידע של האמת, שנגלתה לעולם. השטן לא יכול היה להמשיך להסתיר את דבר ה’ מבני האדם, כפי שעשה במאות הקודמות, שכן כתבי הקודש היו עתה בהישג ידם של כל בני האדם. אך כדי להשיג את תכליתו, הוא גרם לאנשים רבים להקל בערכם של כתבי הקודש. אנשים חדלו להתעמק בהם, ולפיכך, המשיכו לקבל פרשנויות שגויות ולטפח תורות שקר שאינן מעוגנות בכתבי הקודש. כאשר השטן נוכח בכישלון מאמציו למחוץ את האמת באמצעות רדיפות, הוא שב להשתמש בתוכנית ההתפשרות, שהובילה לכפירה הגדולה ולהקמת הכנסייה הרומית. עתה, הוא פיתה את המשיחיים לחבור לאנשים שמסירותם להבלי העולם הוכיחה כי הם עובדי אלילים אמיתיים, בדיוק כמו סוגדי הפסלים והצלמים - אותם עובדי אלילים שבעבר פיתה השטן את בני האדם לחבור אליהם. תוצאות האיחוד הזה היו לא פחות רעות ומזיקות מאלה שבדורות הקודמים. גאווה ורהב טופחו בחסות הדת, והכנסיות הושחתו. השטן המשיך לסלף את תורת כתבי הקודש, ומסורות שעמדו להרוס מיליוני בני אדם היכו שורש. הכנסייה דגלה במסורות אלה והגנה עליהן, במקום להגן על ״האמונה שנמסרה אחת ולתמיד לקןדושים.״ כך בוזו העקרונות שלמענם פעלו וסבלו מתקני הדת כה רבות. GCHeb19 225.1

*****