היסטורית הגאולה

שינוי זמניו ודת

בהסתירו את כתבי הקודש החושפות שקר ואשליות, קיבל השטן הזדמנות לפעילות בלתי-מוגבלת. הנבואה העידה כי האפיפיורות “תסבר להשניה זמנין ודת’‘ (דניאל ז’:25). הכנסייה הרומית מיהרה להוציא את הדבר אל הפועל. SRHeb 180.2

על מנת להקל על עובדי האלילים לקבל את הדת החדשה ולנסות להציג תחליף לפולחניהם, הוחדרו אל הכנסייה הנוצרית בהדרגה טקסים לא אופייניים לה - עבודת האיקונות של הקדושים והעצמות הקדושות. בסופו של דבר הוציאה הוועידה העולמית את הצו המתיר את סוג העבודה הזרה הזה. בכדי להשלים את המעשה הזה הכרוך בחילול הקודש, הכנסייה הרומית הרשתה לעצמה להוציא מחוקי האל את הדיבר השני האוסר על עבודת פסל ותמונה, ועל מנת לשמור על אותו מספר של דיברות, פירקה את הדיבר העשירי לשניים. SRHeb 180.3

הכניעה לעבודה זרה שברה את הסכר, ותופעות נוספות של זלזול בחוק השמים התגלו. השטן העז לחלל אף את הדיבר הרביעי בניסיונו להחליף את השבת העתיקה, היום המבורך והמקודש על-ידי אלוהים, ב’’יום השמש הנכבד’‘ הנשמר אצל עובדי האלילים. בתחילה לא היו אלה חילופים גלויים. לאורך המאות הראשונות של היסטוריית הנצרות, שמרו המשיחיים את השבת האמיתית. היו הפגינו בקנאות את הערצתם כלפי אלוהים, ובהאמינם כי לא ניתן לשנות את חוקי האל, הגנו על קדושת מצוותיו. בזהירות רבה פעל השטן באמצעות סוכניו והמשיך בדרך להשגת מטרתו. על מנת למשוך את תשומת ליבו של העם ליום הראשון של שבוע, הנקרא ‘’יום השמש’‘ אצל הפגאניים, החל להיחשב המועד הזה לחג לכבוד תחייתו של ישוע המשיח. ביום הזה נערכו טקסים דתיים והוא הוכרז כיום מנוחה, אך עם זאת המשיכו אנשים לשמור על קדושת השבת. SRHeb 180.4

עוד בהיותו עובד אלילים הוציא הקיסר קונסטנטין צו המחייב לשמור על יום ראשון כעל יום חג בכל האימפריה הרומית. משהמיר את דתו, לא ויתר הקיסר על חגיגת יום השמש, ולאור אמונתו החדשה הצו הפגאני נכפה על כל הנוצרים. אולם הבעת כבוד ליום ראשון לא הספיקה כדי למנוע מן המשיחיים הנאמנים להמשיך ולקיים את השבת כיום הקדוש של אלוהים. לכן היה על השלטון לנקוט בצעד נוסף - להעמיד את השבת המזויפת באותה דרגה עם השבת האמיתית. כמה שנים לאחר הוצאת הצו של קונסטנטין העניק הבישוף של רומא ליום השמש את הזכות להיקרא ‘’יום האדון’’. כך ניסו להרגיל את העם לראות גם ביום ראשון יום בעל קדושה מסוימת. אך באותה עת עדיין שמרו המשיחיים את השבת האמיתית. SRHeb 180.5

השקרן הערמומי לא הסתפק בכך. הוא החליט לכבוש את כל העולם הנוצרי ולהניף את דגלו: לשם כך הוא הסמיך את האפיפיור המתנשא, המצהיר כי הוא נציגו של ישוע המשיח, לייצגו על פני האדמה. בעזרתם של ה”חצי- נוצרים”, ההגמונים השאפתניים ואנשי הכנסייה השקועים בחיי חולין, השיג השטן את מטרתו. מדי פעם התכנסו נציגי הכנסיות מכל רחבי העולם לוועידות שונות, ותוצאת דיוניה של כל ועידה הנמיכו את מעמדה של השבת, אשר נקבע על-ידי אלוהים, והגבירו את חשיבותו של “יום השמש”. לבסוף נחשב החג הפגאני הזה לכזה שנקבע בידי אלוהים, השבת של התנ’’ך הוכרזה כשריד של הדת היהודית, וכל השומרים אותה קוללו ונרדפו. SRHeb 181.1

הבוגד הגדול הצליח להתרומם מעל ‘’כל הנקרא אל או עבודה’‘ (תסלוניקים ב’, ב’:4). בעזות פנים בלתי- רגילה זמם השטן לשנות את הדיבר היחיד של החוק האלוהי המוכיח מעל לכל ספק שאלוהים הוא האל החי האמיתי. בדביר הרביעי מתגלה אלוהים כבורא ארץ ושמים - בכך הוא מזוהה כאל יחיד לעומת אלילי השקר. השבת היא מצבת זיכרון למלאכתו של אלוהים ומעידה על כך שהיום השביעי בורך כיום המנוחה לאדם. מוסד השבת נועד להזכיר לאנשים את האל חי - אלוהים כמקור ההוויה, היחיד הראוי להערצה ולכבוד. היות ששטן מתאמץ לגזול מבני האדם את אמונתם באלוהים ואת ציותם לחוקו, הוא מכוון את התקפותיו במיוחד נגד הדיבר הזה המצביע על אלוהים כעל בורא העולם. SRHeb 181.2

בימינו רבים מן הפרוטסטנטים טוענים כי היום הראשון של שבוע הפך ל’’שבת הנוצרית’‘ בשל תחייתו של ישוע ביום הזה. אך אין שום עדות לכך בספרי הקודש. ישוע ותלמידיו לא כיבדו יום זה. שמירה על יום הראשון כיום הקדוש, קביעה אשר יוסדה על-ידי הכנסייה הנוצרית, נובעת מ’’סוד הרשע’‘ שהחל עוד בימיו של השליח פאולוס. מתי והיכן אימץ אלוהים את יילוד האפיפיורות הזה? היכן העדות השפויה המסוגלת להצדיק את השינוי הזה שספרי הקודש אינם מציינים ולו במילה? SRHeb 181.3

במאה השישית התגבש מוסד האפיפיורות במידה ניכרת. בירת האימפריה הרומית לשעבר הפכה למרכזו, והבישוף של רומא מונה לעמוד בראש כל הכנסייה הנוצרית. העבודה הזרה הכפיפה עצמה לאפיפיורות. התנין נתן לחיה ‘’את כוחו ואת כסאו וממשל רב’‘ (ספר ההתגלות י’’ג:2). החל עידן של 1,260 שנים של ממשל אפיפיורי מדכא המוזכר בנבואות של דניאל ויוחנן (דניאל ז’:25; ספר ההתגלות י’’ג:5-7). המשיחיים נאלצו לבחור: לוותר על מוסריותם ולהיכנע לתקנות אשר הוצגו על-ידי האפיפיור או לסיים את חייהם בתאי הכלא או ‘’להקל’‘ על עצמם ולמות מעינויים, במדורת השריפה או תחת גרזן התליין. התמלאו דבריו של ישוע, “וגם-תמסרו על-ידי יולדיכם ואחיכם וקרוביכם ורעיכם וימיתו מכם: והייתם שנואים לכל-אדם למען שמי” (לוקס כ’’א:16,17). הנוצרים הנאמנים נפלו קורבן לרדיפות קשות יותר מאי-פעם, והעולם כולו הפך לשדה קרב גדול. במשך מאות שנים מצאה הכנסייה המשיחית האמיתית מקלט במקומות מבודדים. אומר הנביא, ‘’והאשה ברחה המדברה אשר שם הוכן לה מקום מאת אלהים למען יכלכלוה שם ימים אלף ומאתים וששים’‘ (ספר ההתגלות י’’ב:6). SRHeb 181.4