היסטורית הגאולה

פרק 43 - ב חורבן ירושליים

הערה:הפרק נלקח מספר “המעבק הענק” של אלן ג’ וייט ולא נימצא בגירסה המקורית של הספר.המוצאים לאור

“לו ידעת היום גם את את אשר אלי שלום! אלא שעתה נסתר הוא מעיניך. הנה ימים באים עליך ואויביך יקימו סוללה סביביך, ויקיפוך ויצורו עליך מכל עבר. וימגרו אותך ואת בניך אשר בקרבך, ול א ישאירו בך אבן על אבן עקב אשר ל א ידעת את מועד פקדתך” (הבשורה על-פי לוקס יט: 44-42). SRHeb 165.1

ממעלה הר זיתים הביט ישוע על ירושלים. לפניו נתגלתה תמונה נפלאה ושלווה. זה היה זמן תחילתו של חג הפסח, ובני יעקב התאספו מכל קצות הארץ לחוג חג לאומי חשוב זה. בין כרמים ושדות ומדרונות ירוקים מכוסים באוהלים ים של עולי הרגל, התרוממו תלים דמוי טרסה, ארמונות מפוארים וחומותיה העצומות של בירת ישראל. נראה היה כי בת ציון אומרת בגאווה, “אני ישבתי מלכה...ואבל ל א אראה”. היא התגאתה בעצמה בחסדי השמים, כמו שקרא אז, לפני שנים רבות, מחבר ספר תהילים, “יפה נוף, משוש כל-הארץ: הר-ציון, ירכתי צפון; קרית, מלך רב.” (תהילים מח:3). SRHeb 165.2

איזו תמונה מדהימה הייתה תמונת המבנה המלכותי של בית- המקדש. קרני השמש השוקעת האירו קירות שיש לבנים כשלג והשתקפו בשער, במגדל ובצריח המצופים זהב. היה זה “כלילת י פי”, גאוותה של אומת היהודים. מי מבני ישראל היה יכול להתבונן במראהו בלי לחוש רגשות שמחה והערצה. אבל מחשבות אחרות לגמרי העסיקו את ישוע. “כאשר התקרב וראה את העיר, בכה עליה” (הבשורה על-פי לוקס י”ט: 41). SRHeb 165.3

בתוך העליצות הכללית, בקרב אלפי אנשים שנופפו בענפי דקל לברכו כמו שמברכים מלך, באותם רגעים של קריאות שימחה “הושע-נא” שהתפשטו כהד בהרים בהד, התמלא לפתע גואל העולם בתוגה פתאומית ובלתי-מוסברת. הוא בנו של אלוהים, המשיח שהובטח, שניצח את המוות בכוחו ושיחרר אסירים מקברם, בכה. ולא היו אלה דמעות צער בלבד, אלא בכי של סבל עז, בלתי-ניתן לריסון. SRHeb 165.4

הוא לא בכה על עצמו אף שידע מה ממתין לו במקום הזה. לפניו השתרע המקום הנקרא גת שמנים - שם יסבול סבל נפשי בלתי-ניתן לתיאור. שער הצאן שדרכו, במשך מאות רבות, העבירו את הצאן ששימש לקורבן, ושדרכו גם הוא “כשה לטבח יובל” (ישעיהו נג: 7). לא רחוק משם התנשאה גולגולתא - מקום הצליבה. בקרוב יהיה עליו לעבור בדרך הזאת אשר מקורה בחושך נורא, ונשמתו תהיה זבח על חטא. אבל לא אירועים קשים אלה גרמו לכאב כה עז בליבו בשעת שמחה זו. לא רגשות כאב על הסבל הבלתי-אנושי ההולך וקרב הם שהפרו את הרוגע של נשמתו מלאת האהבה. הוא בכה על תושבי ירושלים שנידונו למוות, שדחו את קריאת החסד והישועה שלו ולא רצו לחזור בתשובה. SRHeb 165.5

לפני עיניו של ישוע עברה היסטוריה של יהודים, שבמשך מאות רבות נהנו מהיתרונות ומהברכות של היותם עמו הנבחר של אלוהים. הנה הר המוריה, שם שכב על המזבח, עקוד כקורבן צייתן, הבן המובטח, סמל לקורבן של בן אלוהים. שם נכרתה ברית החסד של המשיח המובטח עם אביהם של כל המאמינים (בראשית כב:18-16) שם התנשאו להבות הזבח מהגורן של ארנן היבוסי והסיטו את חרבו של המלאך המשחית (דברי הימים א’ פרק כא), מסמלות את קורבנו של המושיע המגשר עבור החוטאים. אלוהים רומם את ירושלים יותר מכל מקום אחר בעולם “בחר יהווה ציון. SRHeb 165.6

. . ” הוא “ארה, למושב לו” (תהילים קל”ב: 13), כאן לאורך דורות שלמים הזהירו הנביאים הקדושים את העם, כאן הקטירו הכוהנים, ויחד עם ענן הקטורת הועלו תפילותיהם השמימה. כאן נשפך כל יום דמם של חיות טבוחות המסמלות את שה האלוהים. כאן התגלה יהוה בענן תהילה מעל הכפ רת של ארון הקודש. פה היה הבסיס של הסולם המסתורי המחבר שמיים וארץ, (הבשורה על־פי יוחנן א’: 51, בראשית כח: 12), סולם שעליו עולים ויורדים מלאכי אלוהים ואשר פותח לעולם דרך אל המקום הקדוש מכול. SRHeb 166.1

אם היה עם ישראל נשאר נאמן לאלוהים, ירושלים הייתה נשארת לנצח עירו הנבחרת של אלוהים (ירמיהו יז: -25 21). אבל היסטוריה של העם הנבחר הזה נשארה רק סיפור עצוב של כפירה ומרד. העם התנגד לחסדי השמים, בז לזכויות היתר שקיבל והתעלם מאפשרויות שעמדו בפניו. אף שיהודים העליבו “במלאכי האל הים, ובוזים דבריו, ומתעתעים בנבאיו” (דברי הימים ב’ לו: 16-15) הוא עדיין היה בשבילם “יהוה יהוה, אל רחום וחנון--ארך אפים, ורב- חסד ואמת”( שמות לד: 6), אף שדחו אותו הם המשיכו להתחנן לרחמיו. עם יותר מרחמי אהבת אב לבנו “וישלח יהוה אל הי אבותיהם עליהם ביד מלאכיו השכם ושלוח; כי־חמל על־עמו ועל־מעונו” (דברי הימים ב’ לו: 16-15). SRHeb 166.2

כיוון שהאזהרות, הבקשות וההטפות היו לשווא, הוא שלח להם את אחת המתנות הכי יקרות של השמים, למעשה, הוריד עליהם את טוב השמים כולו. בנו של אלוהים עצמו נשלח להחזיר את העיר בתשובה. זה משיח שהעביר את ישראל כגפן טוב ממצרים (תהלים פ’: 9), שידו גירשה גויים מפניהם “ותטעה בקרן בן־שמן” (ישעיהו ה’ 4-1). הוא נטע את כרמו על גבעה פורייה מאוד ושלח את עבדיו לטפל בו. “מה־לעשות עוד לכרמי-הוא זועק, ול א עשיתי בו”. אף שאלוהים “ויקו לעשות ענבים ויעש באשים” ובכל זאת לא איבד תקווה לקבל ענבים, הוא ביקר בכרם כדי לנסות להצילו מאבדון. הוא חפר סביבו, ניקה אותו וטיפל בו. הוא היה בלתי-נלאה בניסיונותיו להציל את הכרם שהוא עצמו נטע. SRHeb 166.3

במשך שלוש שנים שהה אלוהי האור והתהילה בקרב עמו. הוא “התהלך בארץ כשהוא עושה חסד ומרפא את כל הנדכאים תחת יד הש טן”. הוא ריפא את שבורי-הלב, שיחרר את הכבולים, החזיר לצולעים ולחרשים יכולת תנועה ושמיעה, הקים מתים לדחייה והחריז בשורה לעניים (מעשי השליחים י’: 38, הבשורה על-פי לוקס ד’ 18, הבשורה על- פי מתי יא: 5). קולו הסלחני הופנה לכולם. “בואו אלי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה” (על-פי מתי יא: 28). SRHeb 166.4

אף שעבור מעשים הטובים שילמו לו ברע, ועל אהבה ענו בשנאה (תהילים קט: 5) הוא התמיד בחסדו. הוא הלך לקראת כל מי שנזקק למצוא חן בעיני אלוהים. נודד וחסר-בית, שבכל יום היה נתון לקיפוח ולגידוף. הוא חי כדי לעזור לנזקקים, לנחם נדכאים ולשכנע אותם לקבל את מתנת החיים. SRHeb 166.5

גלים של חסד שנדחו על-ידי האנשים העקשנים הללו, חזרו אליהם בזרם עצום של אהבה מלאת חמלה ובלתי-ניתנת לתיאור. אבל ישראל דחו את העוזר היחיד והחבר הטוב ביותר שלהם. היהודים הגיבו בבוז לעדות אהבתו, דחו את עצותיו ולגלגו על אזהרותיו. SRHeb 166.6

זמן התקווה והחסד הסתיים במהרה, וכוס הסבלנות של אלוהים התמלאה כמעט עד שפתה. עננים מאיימים של יגון ושל צער שנאספו במהלך מאות רבות של כפירה ומהומות היו עכשיו מוכנים לפרוץ בסערה על-פני העם החוטא, והוא, שהיה היחידי שהיה יכול להצילם מהאסון הקרב עמד בפני צליבה, דחוי, נלעג וסובל. עם צליבתו של ישוע בגולגולתא הסתיימה תקופת החסד והרחמים לישראל כעם הנבחר. SRHeb 166.7

אובדן של נשמה אחת הוא אסון שאין לא שיעור, שאי-אפשר להשוותו עם כל אוצרות העולם ועושרו, אבל ישוע המשיח ראה את אובדנה של ירושלים כולה. הוא ראה את הגורל שמחכה לעיר הזאת ולאומה כולה, זו שפעם נבחרה להיות אוצרו של אלוהים. נביאים בכו על משוב תם של ישראל, ועל אותם אסונות נוראיים שפגעו בו בגלל חטאיו. ירמיהו רצה שעיניו יהפכו למקור של דמעות כדי שיוכל לבכות על בני עמו שאבדו ועל צאן אלוהים שנלקח לשבי (ירמיהו ח’: 23, יג: 7). SRHeb 167.1

על מה, אם כן, הוא התאבל באותו מבט נבואי שראה לא לטווח של שנים, אלא של מאות. הוא ראה מלאך שחרב שלופה בידו עומד מעל העיר אשר עד כה הייתה מקום מושבו של האל. מהמדרון של הר הזיתים שלאחר מכן נכבש על-ידי טיטוס וצבאו, דרך העמק, הביט ישוע על החצרות הקדושות ועל אולמות בית-המקדש, ובעיניים מעורפלות מדמעות ראה את חומות העיר מוקפות בגדודים זרים ואת כל ההשלכות הנוראיות של דבר זה. הוא שמע את שקשוק כלי הנשק של הפרשים המוכנים לקרב. הוא שמע את קולות האמהות והילדים המבקשים לחם בעיר הנצורה. הוא ראה בית-מקדש נשגב וקדוש עולה בלהבות, ארמונות ומגדלים נהפכים לערימת הריסות מעלות עשן. SRHeb 167.2

במבט חודר קדימה, לעומק מאות שנים, ראה משיח את עם הברית מפוזר בכל העולם “כמו שברים של אונייה מרוסקת על חוף ים בודד”, ובגמול החלקי הזה שבני ישראל היו אמורים לקבל הוא ראה רק את הטיפות הראשונות שנשפכו מכוס הזעם, זו שהיהודים ישתו עד תומה במשפט הסופי. חמלה אלוהית, אהבה עגמומית שבאה לידי ביטוי במילים של אבל, “ירושלים, ירושלים, ההורגת את הנביאים וסוקלת את השלוחים אליה, כמה פעמים חפצתי לקבץ את בדיך כתרנג לת המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה ול א רציתם” (הבשורה על־פי מתי כג: 37). SRHeb 167.3

לו ידעת, עם מובחר, את אשר אלי שלום ועת פקדתך. אני עדיין מחזיק את ידו של מלאך הצדק. אני קורא לך לחזור בתשובה. אבל כל זה לשווא. לא רק דחית משרתים, שליחים ונביאים, אלא דחית וחרפת קדוש ישראל - גואלך. אתה בעצמך אשם במותך. “ואלו אתם אינכם רוצים לבוא אלי כדי שיהיו לכם חיים” (על-פי יוחנן ה’: 40). SRHeb 167.4

משיח ראה בירושלים סמל של עולם מורד ונוקשה בחוסר-אמונתו, שאץ לפגוש בפסק דינו ובעונשו של אלוהים. הוא חש בכל ליבו את סבלו של אדם שנפל, ומתוך שפתיו נפלט בכי מר. הוא ראה את תוצאות החטא בתוגה אנושית, בדמעות ובדם. ליבו שפע רחמים אינסופיים כלפי המעונים והסובלים על-פני כדור הארץ. הוא השתוקק להרגיע את כולם, אבל אפילו ידיו לא יכלו לעצור את זרם האסונות אנושיים כיוון שרק מעטים חיפשו מקור עזרה. הוא נתן את נפשו למות בשביל ישועתם. אבל רק יחידים יבואו אליו כדי לקבל חיים. SRHeb 167.5

מלכות השמיים בדמעות! בנו של אלוהים כל-יכול מרוסק מצער. מראה זה מילא את השמים בהשתוממות. כל זה אמור להראות לנו על חומרת החטא, עד כמה קשה אפילו לעוצמה ללא-גבולות להציל את האשמים מתוצאות של הפרת חוקיו של האלוהים. SRHeb 167.6

בהסתכלות קדימה אל דור אחרון ראה ישוע המשיח את העולם פגוע באותה מחלה דומה לזו שגרמה לחורבן ירושלים. החטא הגדול של היהודים היה דחייתו של ישוע. החטא הגדול של העולם הנוצרי יהיה דחייה של חוקי אלוהים ועובדת שלטונו בשמים ובארץ. להוראות של יהוה יתייחסו בבוז ויזלזלו בהן. מיליוני אנשים יימצאו בעבדות החטא. עבדי השטן שנידונו למוות שני יסרבו לקבל את דברי האמת ביום “פקודתם”. שגיאה עצומה! עיוורון נורא! SRHeb 167.7

יומיים לפני חג הפסח ביקר ישוע בפעם אחרונה בבית-המקדש. הוא גינה את המנהיגים היהודים והאשימם בצביעות. הוא שב ויצא עם תלמידיו והם התיישבו על מדרון מכוסה דשא על הר זיתים. הוא הביט אל העיר, התבונן בחומותיה, במגדליה ובארמונותיה, ושוב ראה את בית-המקדש בהדר מסנוור, כמו עטרה בפסגה של הר קדוש. SRHeb 168.1

לפני אלף שנים הילל מחבר ספר תהילים את אלוהים על חסדו לישראל בזה שעשה את בית-המקדש לבית מגוריו, “ויהי בשלם סכו; ומעונתו בציון”. הוא “ויבחר את שבט יהודה; את־הר ציון, אשר אהב: ויבן כמו־רמים מקדשו; כארץ, יסדה לעולם” (תהלים עו:3 עח 68-67). SRHeb 168.2

בית המקדש הראשון נבנה בתקופת השגשוג הגדול בהיסטוריה של ישראל. למטרה זאת אסף דוד המלך כמויות גדולות מאוד של אוצרות, ותוכנית הבנייה שלו נעשתה תחת השראה אלוהית (דברי הימים א’ כח: 12,19). SRHeb 168.3

שלמה המלך, אחד מהמונרכים החכמים של ישראל, השלים את העבודה. בית-מקדש זה היה הבניין המפואר ביותר שהעולם ראה. דרך הנביא חגי הכריז אלוהים לגבי בית-המקדש השני, “והרעשתי את־כל־הגוים, ובאו חמדת כל־הגוים; ומלאתי את־הבית הנה כבוד, אמר יהוה צבאות” “גדול יהיה כבוד הבית הנה האחרון מן־הראשון” (חגי ב’ 9,7). SRHeb 168.4

לאחר חורבן בית המקדש על-ידי נבכדנצר הוא הוקם מחדש, 500 שנה לפני לידתו של ישוע, על-ידי אנשים שהיו זמן רב בגלות וחזרו לארץ הרוסה וכמעט נטושה. היו ביניהם אנשים מבוגרים שזכו ראות את תהילתו של בית-המקדש הראשון. הם בכו כאשר הכינו בסיס של מבנה שנראה הולך להיות יותר נחות מהקודם. רגש זה מתואר היטב ובבהירות על-ידי הנביא, “מי בכם הנשאר, אשר ראה את־הבית הנה, בכבודו הראשון; ומה אתם ר אים א תו עתה, הלוא כמ הו כאין בעיניכם” (חגי ב’: 3, עזרא ג’: 12). SRHeb 168.5

אז ניתנה הבטחה שתהילתו של בית המקדש העומד להיבנות תהיה גדולה יותר מזו של הקודם, אבל בית המקדש השני לא השתווה לראשון בהודו ולא היו בו גילויים של שכינת אלוהים כמו בראשון. לא היו בו סימנים של כוחות על- טבעיים שסימנו את קדושתו. ענן של תהילה לא ירד כדי למלא את המקדש. אש משמים לא איכלה את הקורבן שעל המזבח. ענן של תהילה אלוהית לא שכן יותר בין הכרובים בקודש הקודשים. לא היה שם ארון הקודש, לא כס החסד ולא לוחות- הברית. לא נשמע קול מהשמים העונה לכהן ששואל לרצונו של יהוה. SRHeb 168.6

במשך מאות השתדלו היהודים להראות שהבטחה של אלוהים שניתנה לחגי התממשה, אבל הכול לשווא. SRHeb 168.7

הגאווה וכפירה סנוורו את הבנתם לגבי המשמעות אמיתית של דברי הנביא. בית- המקדש השני לא כובד בענן של תהילה אלוהית, אלא בנוכחות של אחד. בו הייתה השכינה, הוא היה אלוהים שהתגלה בגוף אדם. הוא, “חמדת כל־הגוים”, הגיע לבית-המקדש בתור האיש מנצרת, לימד וריפא בחצרות הקדושות. בנוכחותו של ישוע ורק בגללו הייתה תהילתו של בית-המקדש השני רבה יותר מזו של הראשון. SRHeb 168.8

אבל ישראל דחו את המתנה שהשמים הציעו. יחד עם המורה הצנוע עזבה התהילה דרך השער המוזהב את בית-המקדש לתמיד. כך התממשו דברי המשיח, “הנה ביתכם ינטש לכם” (על-פי מתי כג: 38). SRHeb 168.9

תלמידיו היו מלאים בחרדה ובהשתאות כאשר שמעו את נבואתו של ישוע על חורבן בית-המקדש וביקשו להבין יותר את מלוא המשמעות של דבריו. למעלה מ-40 שנה של עושר, עבודה ומיומנויות של אדריכלות נדרשו לבניית פארו. הורדוס הגדול תרם ביד רחבה מאוצר הרומי והיהודי, ואפילו קיסר רומי העשיר אותו במתנות. גושי שיש ענקיים בגודל שאין לו שיעור הועברו מרומא ויצרו חלק מהמבנה. עליהם הצביעו תלמידיו של ישוע המשיח כאשר אמרו לו, “רבי, ראה איזה אבנים ואיזה בנינים”(על-פי מרקוס יג: 1). על מילים אלה השיב ישוע תשובה שהפתיעה את כולם, “אמן אומר אני לכם, ל א תשאר פיה אבן על אבן אשר ל א תפל ארצה”( על-פי מתי כד: 2). SRHeb 169.1

תלמידיו טעו לחשוב שעם חורבן ירושלים יבוא המשיח עטור בתהילה ארצית למלוך באימפריה, יעניש יהודים שלא חזרו בתשובה וישים קץ לעבדות הרומית. אלוהים אמר להם שהוא יבוא בפעם השנייה. לכן כאשר הוזכרו הדינים שיוחלו על ירושלים, הם חשבו מיד על בואו השני, וכאשר ישבו סביב ישוע על הר זיתים, שאלו אותו, “הגד נא לנו מתי יהיה הדבר הזה ומה הוא אות בואך וקץ העולם?”( על-פי מתי כד: 3). SRHeb 169.2

מתוך רחמים עליהם היה העתיד מוסתר מעיני התלמידים. אם היו מעכלים עד הסוף את שתי העובדות הנוראיות - ייסורים ומוות של הגואל והרס של העיר ושל בית-המקדש - הם היו המומים מאימה. ישוע הציג לפניהם תיאור של שרשרת אירועים חשובים לפני עת הקץ. באותו רגע דבריו לא היו מובנים עד הסוף, אבל משמעותם הייתה צריכה להתברר עם הזמן לאנשים שהיו זקוקים להוראותיו. לנבואה שניבא היו שתי משמעויות - אחת שבישרה על חורבן ירושלים ושנייה שתיארה את האימה של יום הדין האחרון. SRHeb 169.3

ישוע סיפר לתלמידיו על הדינים שהיו אמורים ליפול על ישראל ששבו מאחרי יהוה, ובמיוחד על העונש שיוחל עליהם בשל דחייתו וצליבתו של המשיח. סימנים מובהקים אלו יקדימו את הימים הנוראים ההם. השעה המחרידה תגיע באופן פתאומי ומהיר. משיח הזהיר את תלמידיו, “לכן כאשר תראו את השקוץ המש מם, כנאמר בפי דניאל הנביא, עומד במקום קדוש ־ על הקורא להבין - אזי הנמצאים ביהודה, שינוסו אל ההרים”( על-פי מתי כד:16-15, על-פי לוקס כא: 20). SRHeb 169.4

כאשר יונפו דגלי הרומאים עובדי-האלילים על האדמה הקדושה ויגיעו עד למרחק של כמה מאות מטרים מחומות העיר, על תלמידיו לעזוב את העיר במהירות כדי להינצל. כשיראה סימן אזהרה עליהם לנוס ללא שהיות. בכל יהודה וירושלים עצמה אנשים צריכים לציית לסימן מיד. מי שימצא על גג בניין אסור לו להיכנס לתוכו אפילו כדי להציל את אוצרותיו. אל לאלו שעובדים בשדות או בכרמים לבזבז זמן אפילו כדי לחזור לקחת בגד עליון שהניחו בצד בזמן שעבדו תחת השמש החמה. אם הם רוצים להינצל, אסור להם להסס לרגע. SRHeb 169.5

בימי מלכותו של הורדוס ירושלים לא הייתה רק יפה מאוד אלא גם מבוצרת היטב בחומות, במבצרים ובמגדלים. זאת, נוסף על מיקום גיאוגרפי טוב, העניקו לתושביה תחושה של אי-נגישות. SRHeb 169.6

וכמו בימי נוח, גם עתה כינו “משוגע” כל מי שהיה מנבא את חורבנה של העיר וגורם לאזעקות שווא, אבל ישוע אמר, “השמים והארץ יעברו ודברי ל א יעברו” (על-פי מתי כד:35). SRHeb 169.7

בגלל חטאים נשפך זעם על ירושלים וכפירה עקשנית הכריע את גורלה. אלוהים אמר דרך הנביא מיכה, “שמעו־נא ז את, ראשי בית יעק ב, וקציני בית ישראל; המתעבים משפט, ואת כל־הישרה יעקשו: ב נה ציון בדמים; וירושל ם בעולה: ראשיה בש חד ישפ טו, וכ הניה במחיר יורו, ונביאיה בכסף יקס מו; ועל־יהוה ישענו לאמ ר, הלוא יהוה בקרבנו, ל א־תבוא עלינו רעה” (מיכה ג’ 11-9). SRHeb 169.8

מילים אלה מתארות במדויק את תועבותיהם ואת צדקנותם העצמית של תושבי ירושלים. בזמן שהם טענו שהם שומרים את ההוראות של חוקי אלוהים בקפדנות, הם לא קיימו את עקרונותיו. הם שנאו את ישוע כיוון שטוהרו וקדושתו חשפו את הרשע שלהם, והאשימו אותו בכל המצוקות והצרות שבאו עליהם כתוצאה מחטאיהם עצמם. הם ידעו היטב שהוא לא חטא בדבר, אך הכריזו שמותו הכרחי לביטחון הלאומי. “אם נניח לו כך, הכ ל יאמינו בו והרומאים יבואו ויחריבו את מקומנו ואת אמתנו”( על-פי יוחנן יא: 48). אם הם יקריבו את ישוע, ישובו להיות מאוחדים וחזקים. SRHeb 170.1

כך חשבו וכך הסכימו הכול עם החלטתו של ראש כוהנים. עדיף שאדם אחד ימות מאשר שכל האומה תושמד. כך בנו מנהיגים יהודים “ב נה ציון בדמים; וירושל ם בעולה” וכך הם הרגו את מושיעם שגער בהם על חטאיהם, כמו על צדקנותם שבשלה עוד החשיבו את עצמם כעם הנבחר של אלוהים וקיוו שאלוהים יושיע אותם מאויבים, וכך “לכן בגללכם, ציון שדה תחרש; וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער”(מיכה ג’: 12). SRHeb 170.2

קרוב ל-40 שנה לאחר שמשיח בישר על גורלה של ירושלים עדיין עיכב אלוהים את ביצוע גזר הדין על העיר והעם. מופלאה הייתה סבלנותו כלפי אנשים שדחו את בשורותיו ורצחו את בנו. משל על עץ לא פורה הציג את יחסו של אלוהים כלפי העם היהודי. ניתנה ההוראה, “כר’ת אותה. למה להניח לה גם לדלדל את הקרקע?” (על־פי לוקס יג: 7), אבל אלוהים ריחם על העיר וחס עליה עוד זמן-מה. עדיין היו רבים בקרב היהודים שלא ידעו על ישוע ועל שליחותו. על הילדים לא נגה האור האלוהי אשר זרח על הוריהם. אלוהים רצה לשלוח את אורו דרך שליחים ותלמידיהם כדי שאירו את התגשמות הנבואה - לא רק בלידתו ובחייו של ישוע אלא גם במותו ודחייתו. ילדים לא גונו על חטאי הוריהם, אבל כאשר דחו את האור, הפכו הם שותפים לחטאים של הוריהם. הסבלנות האלוהית כלפי ירושלים רק חיזקה את היהודים בעקשנותם שלא לחזור בתשובה. באכזריותם ובשנאתם כלפי תלמידיו של ישוע הם דחו הצעה אחרונה לרחמים. אלוהים הסיר את הגנתו שעד כה עצרה את השטן ואת מלאכיו, והאומה נותרה תחת שליטתו של המנהיג שבחרה לעצמה. ילדי ירושלים דחו את חסדו של המשיח, שהיה היחיד אשר עזר להם להכניע את דחף הרוע, והרשע השתלט עליהם. השטן גירה את התשוקות הכי איומות והכי שפלות של הנפש. אנשים לא הונחו עוד על-ידי היגיון, אלא על-ידי דחפים וזעם עיוור. באכזריותם הם הפכו לשטנים. במשפחות ובמדינה, בכל השכבות ובשיעורים דומים היו חשד, קנאה, שנאה, ריב ורצח. לא היה מקום בטוח. חברים ובני משפחה בגדו זה בזה. הורים רצחו את ילדיהם וילדים את הוריהם. מנהיגי העם איבדו שליטה עצמית. תשוקות חסרות-שליטה הפכו לרודן. היהודים קיבלו עדות שקר כדי להרשיע את בן האלוהים החף מפשע. עכשיו שללו מהם האשמות השווא את מנוחתם. זמן רב אמרו מעשיהם “השביתו מפנינו את־קדוש ישראל” (ישעיהו ל’:11). עכשיו בקשתם התמלאה. יראת אלוהים כבר לא עמדה בדרכם. השטן ניצב בראש האומה ואזרחים בני המעמד הגבוה ביותר, וכן רשויות דתיות, היו נתונים להשפעתו. מדי פעם התאחדו ראשי פלוגות יריבות כדי לשדוד ולענות את הקורבנות המסכנים שלהם, ושוב תקפו זה את זה באלימות ורצח חסרי-רחמים. אפילו קדושתו של בית- המקדש לא עצרה את פראותם הנוראית. מתפללים נרצחו ליד המזבח וגופות של הרוגים חיללו את בית-המקדש. בעיוורון ובחוצפה מנאצת הם הכריזו בפומבי על שאינם מפחדים שירושלים תיחרב כיוון שהיא עירו של אלוהים. להוכחת דבריהם הם שכרו נביאי שקר, שאפילו בזמן שהלגיונות הרומים כבר צרו על בית-המקדש עצמו, הכריזו שהעם צריך לחכות להצלה מאלוהים. עד לרגע אחרון האמין ההמון שהרם מכול יתערב ויביס את אויביהם. אבל ישראל דחתה את השמירה האלוהית ונשארה ללא הגנה. ירושלים האומללה נקרעה בשל מחלקות פנימיות. דמם של ילדיה הטבוחים, איש ביד אחיו, הציף את הרחובות, בעוד הצבאות הזרים הורסים את המבצרים והורגים את הלוחמים. SRHeb 170.3

כל נבואות המשיח לגבי חורבן ירושלים התממשו. היהודים חוו את האמת של דברי האזהרה שלו. “ובמדה אשר אתם מוגדים ימדד לכם” (על-פי מתי ז’: 2) סימנים ונסים הופיעו כאות לאסון ולמוות. באמצע לילה זהרו בית-המקדש והמזבח באור לא-טבעי. לקראת שעת השקיעה הופיעו בעננים תמונות של מרכבות ושל אנשים מוכנים לקרב. את כוהנים ששירתו בלילה בבית-המקדש הפחידו קולות מסתוריים. האדמה רעדה וקולות רבים זעקו, ‘’בואו נעזוב את המקום הזה’’. השער המזרחי הגדול, שהיה מאובטח למקומו על-ידי מעצורי ברזל עצומים הקבועים ברצפת אבנים ענקיות, ושהיה כבד כל-כך עד שבקושי הצליחו כמה אנשים יחד להזיזו - נפתח בחצות הלילה ללא התערבות אנושית (Milman, The History of the Jews, book 13.) SRHeb 171.1

במשך שבע שנים המשיך אדם אחד ללכת ברחובות ירושלים ולנבא את אסונות שיבואו על העיר. ביום ולילה הוא לא הפסיק לספר דברי צער, ‘’קול מן המזרח! קול מן המערב! קול מתוך ארבע רוחות! קול נגד ירושלים ונגד בית המקדש! קול נגד חתן וכלה! קול נגד כל האנשים!’‘ אדם מוזר הזה נכלא והוכה, אבל אף מילת תלונה לא יצאה מפיו. לכל העלבונות ומעשי ההתעללות הוא ענה רק, “אסון אסון לירושלים, אסון אסון לתושביה”. קריאת אזהרה זאת לא פסקה עד שהוא מצא את מותו באותו מצור שניבא. SRHeb 171.2

אף נוצרי לא מת בחורבן ירושלים. ישוע הזהיר את תלמידיו, וכל משהאמין לדבריו עקב וחיכה לאותות שהובטחו. “וכאשר תראו את ירושלים מקפת מחנות, דעו כי קרב חרבנה. אזי הנמצאים ביהודה - שינוסו אל ההרים; הנמצאים בעיר, שיצאו ממנה”(על-פי לוקס כא:21,20). SRHeb 171.3

לאחר שהרומאים תחת פיקודו של קסטיוס הקיפו את העיר, הם ביטלו באופן בלתי-צפוי את המצור עליה, אף שנראה היה שהתקפה פתאומית תהיה מוצלחת. תושבי העיר הנצורים איבדו כל תקווה להינצל וכבר היו מוכנים להיכנע, אולם אז, ללא כל סיבה הנראית לעין, פקד הגנרל הרומאי על כוחותיו לסגת. רחמיו של אלוהים כיוונו סדר אירועים זה לטובת אנשיו. האות שהובטח לנוצרים ניתן, ועכשיו כל מי שציית לדברי ישוע יכול היה להינצל. האירועים התגלגלו כך שלא רומאים ולא יהודים - איש לא הפריע לבריחתם של הנוצרים. עם נסיגת קסטיוס יצאו היהודים מירושלים ורדפו את צבאו, ובזמן שאלה היו עסוקים בקרב נוצרה הזדמנות לנוצרים להימלט. SRHeb 171.4

בזמן המצור התאספו היהודים בירושלים כדי לחגוג את חג סוכות, וכך בכל הארץ לא היו מי שיעכבו את בריחתם של הנוצרים. ללא שהיות הם נמלטו למקום בטוח - העיר פלה בארץ גלעד, מעבר לירדן. SRHeb 171.5

הצבא היהודי רדף את קסטיוס וצבאו בזעם שכזה עד שהרומאים נמצאו תחת איום של השמדה כמעט מוחלטת. בקושי רב הם הצליחו לסגת. היהודים יצאו מקרב זה כמעט ללא נפגעים וחזרו לירושלים עטורי ניצחון ושלל. הצלחה זאת הביאה להם רק רע. היא נתנה להם השראה להתנגדות עקשנית לרומאים, והדבר הביא במהירות צרה נוראית על העיר הנצורה. SRHeb 171.6

איזה אסונות נוראים פקדו את העיר כאשר חידש טיטוס את המצור עליה. זה היה זמן חג הפסח, ויותר ממיליון יהודים היו בתוך העיר. כמויות האוכל שהיו בעיר היו יכולות להספיק לשנים בשימוש נבון, אך הן הושמדו בגלל קנאה ונקמה של סיעות יריבות. עכשיו התחילו האנשים לחוש רעב נוראי. סאה של חיטה נמכרה בכיכר. ייסורי הרעב היו כה גדולים עד שגברים לעסו חגורות, נעליים ודברי עור אחרים. אנשים רבים התגנבו בלילה אל מחוץ לחומות העיר כדי למצוא עשבים למאכל ורבים מהם נתפסו והוצאו להורג לאחר עינויים אכזריים. אחרים, אלו שחזרו בבטחה, נשדדו ונלקח מהם בכוח כל מה שהביאו תוך סיכון כה גדול. פשעים לא־ אנושיים נעשו בידי אלו שהיו בשלטון, ולא כיוון שהיו רעבים, אלא כי רצו למלא את המחסנים ליום שאחרי. SRHeb 171.7

אלפים מתו ברעב ובמגיפה. חיבה טבעית נעלמה לגמרי. בעלים נגזלו בידי נשותיהם ונשים בידי בעליהן. ילדים חטפו אוכל מהפי הוריהם המבוגרים. השאלה של הנביא, “התשכח אשה עולה, מרחם בן־בטנה” (ישעיהו מט: 15)קיבלה תשובה מאחורי חומות העיר הנצורה. “ידי, נשים רחמניות, בשלו ילדיהן; היו לברות למו, בשבר בת־עמי” (איכה ד’: 10). שוב התממשה נבואת האזהרה שניתנה לפני 14 מאות, “הרכה בך והענגה, אשר ל א־נסתה כף־רגלה הצג על־הארץ, מהתענג ומר ך; תרע עינה באיש חיקה, ובבנה ובבתה ובשליתה היוצת מבין רגליה, ובבניה אשר תלד, כי־ת אכלם בח סר־כ ל בסתר; במצור ובמצוק, אשר יציק לך א יבך בשעריך” (דברים כח:57-56). SRHeb 172.1

המנהיגים הרומאים השתדלו לזרוע בהלה בקרב היהודים ובכך לגרום להם להיכנע. את האסירים שהתנגדו ונלקחו בשבי הכו, עינו וצלבו מול חומות העיר. כל יום נרצחו כך אלפי אנשים, ורציחות אלה נמשכו עד שעמק יהושפט והגולגולתא התמלאו בצלבים במספר כה רב עד שבקושי אפשר היה לעבור ביניהם. באופן נוראי זה התממשה ביהודים הקללה שהביאו על עצמם ליד בית-הדין של פילאטוס,“דמו עלינו ועל בנינו” (על-פי מתי כז: 25). SRHeb 172.2

טיטוס היה מוכן לשים קץ לקרב דמים איום זה ובכך היה פוטר את ירושלים מעונשה המלא. הוא היה מזועזע כשראה את המון הגופות בעמק. כמו מכושף הוא הביט מהר הזיתים בבית-המקדש, ופקד שאפילו אבן אחד ממנו לא תיפגע. לפני מתקפה נוספת הוא פנה אל המנהיגים היהודים וביקש מהם שלא לאלץ אותו לחלל את בית-המקדש בדם של הרוגים. הוא הציע להם לצאת מהעיר ולהילחם בכל מקום אחר והבטיח שאף רומאי לא יפגע בקדושת בית-המקדש. SRHeb 172.3

יוסף בן מתתיהו ניסה לשכנעם והתחנן בפניהם להיכנע כדי להציל את עצמו, את עירו ואת מקום עבודת האל. אבל דבריו התקבלו בקללות מרות. חצים נורו לעבר האדם האחרון שהגן עליהם. היהודים דחו את ההפצרות של בן אלוהים, ועכשיו נזיפות והפצרות רק הפכו אותם לנחושים יותר בהתנגדותם. כל מאמציו של טיטוס להציל את בית־ המקדש היו לשווא. גדול ורם ממנו היה מי שאמר “ל א תשאר פיה אבן על אבן”. SRHeb 172.4

העקשנות העיוורת של המנהיגים היהודים והפשעים הנוראיים שהתרחשו מאחורי חומות העיר הנצורה, גרמו לכעס ולחלחלה אצל הרומאים, עד שלבסוף החליט טיטוס להתחיל בהסתערות על בית-המקדש אולם לעשות הכול כדי למנוע את חורבנו. אבל החיילים זלזלו בפקודתו. כאשר הוא הלך לישון באוהלו בלילה יצאו היהודים מבית-המקדש ותקפו את החיילים שהיו בחוץ. בזמן המאבק השליך אחד החיילים לפיד דרך הפתח, ובתוך שניות המבנים סביב בית-המקדש עלו בלהבות. טיטוס מיהר למקום בליווי של קצינים, מפקדים ולגיונרים ופקד על חייליו לכבות את האש. דבריו לא זכו לתשומת לב. מתוך זעם זרקו החיילים לפידים נוספים למבנים הסמוכים לבית-המקדש והרגו את האנשים שמצאו שם מחסה. דם זרם כמים על המדרגות של בית-המקדש. אלפי יהודים נרצחו. בקולות הקרב התערבבו צעקות “אי־כבוד”- “גלה כבוד”. SRHeb 172.5

טיטוס לא הצליח לעצור את זעם חייליו. הוא נכנס עם קציניו לבית-המקדש והתפלא מזוהרו. האש עדיין לא הגיע עד למקום הקדוש והוא עשה מאמץ אחרון להצילו. הוא רץ החוצה וניסה לשכנע את החיילים לכבות את האש. הצנטוריון ליברליס השתמש במעמדו הגבוה וניסה לכפות על חייליו לציית, אבל אפילו הכבוד לקיסר הושתק על-ידי שנאת היהודים, זעם הקרב ורצון לשלל. החיילים ראו זהב זוהר סביבם, ובלהבות האש הוא נצץ עוד יותר. הם חשבו שבמקדש נשמרו אין-ספור אוצרות. בלי שמישהו יראה זרק אחד החיילים לפיד פנימה, ומיד עלה כל המבנה באש. העשן והאש החזקה אילצו את הקצינים לסגת וכך נחרץ גורלו של מבנה מפואר זה. אם התמונות הללו זעזעו את רומאים, מה הן גרמו ליהודים להרגיש? כל הפסגה שגבהה במרכז העיר בערה כמו הר געש. בזה אחר זה התמוטטו הבניינים בקריסה עצומה, ותהום של אש בלעה אותם. SRHeb 173.1

גגות הארז היו אפופי להבות. העיטורים המכוסים זהב זהרו כמו לפידים. ממגדלי השער עלו לשמים עמודים של עשן ואש. על הגבעות הסמוכות המוארות באש עמדו קבוצות של אנשים אשר צפו בחרדה נוראית בהתקדמות ההרס. בחלק הגבוה של העיר, על החומות ועל המגדלים היה עומס של אנשים. פני אחדים הביעו תסכול ואחרים זעם נוראי - הכול עקבו אחרי המתרחש. צעקות החיילים הרומאים שרצו מפה לשם, וצרחות של מתקוממים שמתו בלהבות התערבבו ברעש השריפה וברעם קורות העץ הקורסות. ההד הביא את הקולות האלה לגבעות שגם מהן נשמעו צרחות אנשים. לאורך החומות נשמעו צרחות וצווחות. אנשים שגוועו מרעב אספו את שארית כוחם כדי לבטא בצעקת המוות את כל ייאושם ותוגתם. SRHeb 173.2

בתוך העיר היה הטבח גדול עוד יותר מזה שהתחולל מחוץ לחומות. גברים ונשים מבוגרים וצעירים, מורדים וכוהנים, אלו שנלחמו ואלו שביקשו חנינה - כולם מתו בקרב דמים זה. מספר הרוגים עלה על מספר ההורגים. הלוחמים טיפסו על הרים של גופות כדי להמשיך את קרב הדמים. SRHeb 173.3

לאחר חורבן בית-המקדש נפלה כל העיר בידי הרומאים. לאחר שמנהיגי היהודים נטשו את המגדלים הבלתי-חדירים שלהם, מצאם טיטוס ריקים. הוא הסתכל בהם בתדהמה והבין שאלוהים מסר אותם בידו כיוון ששום מכונות אדירות לא היו מצליחות לפרוץ מבצרים אלה. גם העיר וגם בית-המקדש היו הרוסים עד היסוד, והמקום הקדוש שהיהודים התפללו בו “שדה תחרש” (ירמיהו כו: 18). SRHeb 173.4

בזמן המצור והקרב שלאחריו מתו יותר ממיליון אנשים. אלו שניצלו נלקחו לשבי, נשלחו לרומא כדי לשמש כקישוט מבייש לתהלוכת ניצחון או נזרקו לאמפיתיאטרון טרף למאכל לחיות פרא. אחרים, כמו חסרי-בית פוזרו על פני כל העולם. היהודים חישלו בעצמם את שלשלותיהם ומילאו לעצמם את כוס הזעם. SRHeb 173.5

ההרס המוחלט שבא על אומתם והאסונות שעם הזה עבר כשפוזר בכל העולם הם הפרי שהם עצמם גידלו. הנביא אומר “שחתך ישראל”, “כשלת בעונך” (הושע יג: 9, יד: 2). SRHeb 173.6

ייסורי העם הזה מיוצגים לעתים כעונש מאלוהים. בדרך זו מנסה הרמאי הגדול להסתיר את מעשי ידיו. דחייה עקשנית של רחמים ושל אהבה אלוהית הם שגרמו לכך שהגנה אלוהית הוסרה מהם ושהשטן הורשה לשלוט בהם כרצונו. האכזריות הנוראית שהתגלתה בחורבן ירושלים מראה את הכוח הנקמני של השטן כלפי אלה הנמצאים בשליטתו. SRHeb 173.7

איננו יכולים לדעת עד כמה אנו חייבים למשיח על ההגנה והשלום שאנו נהנים מהם. כוחו המרסן של אלוהים מונע מהאנושות לעבור לשליטה מלאה של השטן. לאנשים סרבנים ומלאי מרירות יש סיבה ענקית להודות לאל על רחמנותו ועל סבלנותו הרבה, המתגלים בעצירת כוחו האכזרי והמרושע של השטן. אבל כאשר אנשים עוברים את גבול הסבלנות האלוהית - ההגנה מוסרת. אלוהים אינו תליין המעניש את החוטא, אבל הוא מניח לאלו שדחו את חסדו לקבל את שזרעו. SRHeb 173.8

כל קרן אור שנדחית, כל אזהרה שלא זוכה לתשומת לב, כל כניעה לתשוקה, כל עבירה על חוק אלוהים - אלו זרע זרוע שללא ספק יניב את פריו. כאשר רוח אלוהים נדחית בעקשנות, בסופו של דבר היא מוסרת מן החוטא והוא נשאר ללא כוח כדי לשלוט ברוע המשפיע על נשמתו וללא כל הגנה מרשעותו ומטינתו של השטן. חורבן ירושלים מהווה אזהרה מחרידה ורצינית לכל מי שאינו מעריך את ההצעה לחסד שמימי ומתנגד לרחמיו של אלוהים. החורבן הוא אחת העדויות הגדולות לשנאתו של אלוהים את החטא ולכמה בטוח העונש שיבוא על אשמים. נבואת המושיע על דין ירושלים צריכה להתממש פעם נוספת. חורבן נורא של בירת היהודים הוא רק צל דהוי של מה שעומד לקרות. בגורלה של העיר הנבחרת עלינו לראות אובדן של עולם שלם שדחה את רחמי אלוהים ורמס את חוקיו. כבר מאות רבות מבוצעים פשעים, והארץ עדה לתמונות חשוכות של סבל אנושי. הלב כואב כאשר מבינים את כל זה. התוצאות של דחיית סמכות השמים היו נוראיות, אבל התמונות של העתיד כהות וחמורות עוד יותר. אירועי העבר הם שרשרת ארוכה של מבוכות, מאבקים ומהפכות, “ברעש, ושמלה מגוללה בדמים”( ישעיהו ט’: 4), אבל מה כל זה בהשוואה לאימה של אותו יום, כאשר רוח אלוהים כבר לא תעצור רשעים ולא תבלום את התשוקות האנושיות ואת זעם השטן! ואז, כפי שאף פעם לא קרה, יראה העולם את תוצאות שלטונו של השטן. אבל באותו יום, כמו בזמן חורבן ירושלים, אנשי אלוהים יינצלו “כל־הנמצא כתוב בספר”. SRHeb 174.1

המשיח הבטיח לשוב בפעם השנייה כדי לקחת אליו את כל מי שהיה נאמן. “אז יראה אות בן־האדם בשמים ואז יספדו כל משפחות הארץ ויראו את בן־האדם בא עם עגני השמים בגבורה ובכבוד רב והוא ישלח את מלאכיו בשופר גדול ויקבצו את בחיריו מארבע הרוחות, מקצות השמים עד קצותם” (על-פי מתי כד:31,30). לאחר מכן, כל מי שלא ציית לבשורות “האדון ימית אותו ברוח פיו ויכלהו בהופעת בואו” (השניה אל התסלוניקים ב’: 8). SRHeb 174.2

כמו בישראל העתיקה, רשעים ישמידו את עצמם. הם ימותו בגלל הרשע של עצמם. החיים בחטא מיקמו אותם רחוק כל-כך מהרמוניה עם אלוהים, האופי שלהם הושפל כל-כך מהרוע, כך שגילוי של תהילתו יהיה עבורם אש אוכלה. SRHeb 174.3

משום כך אנשים צריכים להיות קשובים מאוד ללקח שבדבריו של ישוע. כמו שהזהיר את תלמידיו לפני חורבן ירושלים ונתן להם אותות לחורבן מתקרב כדי שתתאפשר בריחתם, כך הזהיר את העולם מיום של הרס מוחלט ונתן להם אותות על התקרבותו, כך שכל אחד יוכל לברוח מהזעם המתקרב. ישוע מצהיר, “ויהיו אותות בשמש ובירח ובכוכבים, ועל הארץ מצוקה לגוים ומבוכה” (על-פי לוקס כא: 25, על-פי מתי כד: 29, על-פי מרקוס יג 26-24, ההתגלות ו’ 17-12). וכל אחד הרואה התממשות אותות אלה צריך לדעת “כי קרוב הוא בפתח” (על-פי מתי כד: 33). SRHeb 174.4

“לכן עמדו על המשמר” (על-פי מרקוס יג: 35) וכל מי שישים לב לאזהרות לא יישאר בחושך, ואותו יום לא יגיע אליו בפתאומיות. אבל לאותם אלה שלא יצפו, “שיום יהוה יבוא כגנב בלילה” (הראשונה אל התסלוניקים פרק ה 5-2). SRHeb 174.5

כיום העולם מקבל את בשורות אזהרה האלו לא יותר מכפי שקיבלו היהודים את אזהרות ישוע לגבי ירושלים. וכאשר יגיע יום אלוהים, הרשעים לא יהיו מוכנים לאותם אירועים גדולים. כאשר החיים יתנהלו ללא שינוי, כאשר אנשים יהיו עסוקים בתענוגות, בעסקים, בסחר ובעשיית כסף, כאשר מנהיגים רוחניים ירוממו ציביליזציה והארה, כאשר אנשים יישכחו בביטחונם השקרי, אז כמו גנב שמתגנב בחצות לבית לא מוגן, כך יגיע הרס פתאומי על הרשלנים והרשעים והם “ל א יוכלו להמלט” (הראשונה אל התסלוניקים ה’ 5-2). SRHeb 174.6