אבות האומה ונביאי ישראל

שת וחנוך

פרק זה מבוסס על בראשית ד׳:25 - ו׳:2

אלוהים ברך את אדם הראשון בבן נוסף, כדי להקים לו יורש לזכות הבכורה הרוחנית ולהבטחות האלוהיות. השם שת שהוענק לו בא לרמז על פיצוי, שכן אימו אמרה: ״כי שת-לי אלוהים, זרע אחר תחת הבל, כי הרגו קין. ״ שת היה אדם בעל שיעור קומה רב יותר מקין או מהבל, ודמה לאביו יותר מיתר בניו של אדם. הוא היה הגון וישר כפיים והלך בעקבותיו של הבל. ואולם, הוא לא ירש תכונות טובות יותר מאלו שירש קין. על בריאתו של אדם הראשון נאמר: ״בצלם אלוהים ברא אתו.״ ואולם, לאחר החטא הקדמון נאמר על אדם שהוא הוליד בנים בדמותו ובצלמו. ככתוב: ״ויולד בדמותו, כצלמו; ויקרא את-שמו, שת. ״ אדם הראשון נברא זך וטהור בדמותו של אלוהים, אך שת וקין ירשו את טבעם החוטא של הוריהם. ואולם, שת חונך לחיי צדקה ולמד על אודות הגואל. הוא כיבד ושירת את ה׳ באמצעות חסדו, ופעל ללא ליאות, כשם שהיה עושה הבל אילו נותר בחיים, כדי להביא את החוטאים לידי תשובה וללמדם יראת שמיים - לכבד את בוראם ולציית לו. PP 56.1

״ולשת גם-הוא ילד-בן, ויקרא את-שמו אנוש; אז הוחל לקרוא בשם יהוה.״ יראי ה׳ עבדו את אלוהים טרם הולדת אנוש, ואולם, ככל שמספרם של בני האדם הלך וגדל, כך הפך ההבדל בין יראי ה׳ לבין הכופרים בה׳ בולט יותר. יראי ה׳ הצהירו בגלוי על דבקותם בה׳, בשעה שהכופרים ביזו את ה׳ ולא צייתו למצוותיו. PP 56.2

אבותינו הראשונים שמרו על קדושת השבת לפני החטא הקדמון. שמירת השבת החלה בגן עדן; לאחר הגרוש מגן עדן המשיכו אדם וחווה לשמור את השבת. כאשר הם טעמו מפרי הבאושים של חוסר ציותם לה׳, למדו אדם וחווה על בשרם, כי כל אדם המחלל את מצוות ה׳ ייווכח במוקדם או במאוחר כי מצוותיו קדושות ואינן משתנות, וכי לא ניתן להימלט מן העונש על חילולן. כל בניו של אדם הראשון שדבקו בה׳, שמרו על קדושת השבת. ואולם, קין וצאצאיו לא כיבדו את היום הקדוש שבו שבת אדון-עולם ממלאכתו. הם בחרו על פי ראות עיניהם במועד אחר למנוחה, תוך התעלמות ממצוותו המפורשת של ה׳. PP 56.3

לאחר שקולל על ידי אלוהים, קם קין ועזב את בית אביו. עד אז הוא היה עובד אדמה. לאחר עזיבתו, הוא הקים עיר חדשה וקרא לה על שם בנו הבכור. הוא בחר לעזוב את נוכחות ה׳ ולהשליך מאחורי גבו את ההבטחה בדבר שיקומו של גן העדן, לטובת צבירת רכוש והתענגות על הנאות העולם הזה, השרוי תחת קיללת החטא. בדרך זו הפך קין לאבי שושלת בני אדם רבים, שעבדו את שר העולם הזה. צאצאיו הצטיינו במלאכות הקשורות להתפתחות ולקדמה בעולם הזה. ואולם, הם זילזלו באלוהים ופעלו נגד מטרותיו בעבור האנושות. קין היה הרוצח הראשון. למך, החמישי בשושלת קין, הוסיף חטא על פשע כאשר חטא בפוליגמיה. בנוסף, ברוב חוצפתו הוא התרברב על שהרג אדם וילד, ולמרות שהודה בקיומו של האל [כאשר ציטט את דברי ה׳ לקין] עשה זאת רק כדי להצדיק את מעשיו [בתור גואל-דם], ולהציל את עורו, והפגין בכך זלזול ומרי גלוי בה׳. הבל היה רועה צאן ויושב אוהלים. צאצאי שת שהלכו בעקבותיו, הודו ״כי זרים וגולים הם בארץ״, ונכספו לארץ ״טובה ממנה.״ (אל העברים יא: 13, 16). PP 57.1

במשך זמן-מה חיו יראי ה׳ בנפרד מן הכופרים בה׳. צאצאי קין, שעזבו את מקום מושבם ונפוצו לכל עבר, התיישבו במישורים ובעמקים שאוכלסו על ידי צאצאי שת; אלה האחרונים ביקשו להימלט מהשפעתם הרעה, ולכן נסוגו אל ההרים וקבעו שם את ביתם. כל עוד נמשכה הפרדה זו, שמרו צאצאיו של שת על טוהר עבודת ה׳. ואולם, עם חלוף הזמן, הם העזו אט-אט להתחבר עם יושבי העמקים. חיבור זה הניב תוצאות מרות ביותר. צאצאי שת, שהלכו שבי אחר יופיין של הנשים משושלת קין, נישאו להן למורת רוחו של ה׳. ככתוב: ״ויראו בני-האלוהים את-בנות האדם, כי טובות הנה.״ רבים מיראי ה׳ הודחו לחטא בשל הפיתויים שעמדו עתה תמיד נגד עיניהם. כך קרה שהם איבדו את תומתם וטוהר מידותיהם. החיים בקרב אנשים מושחתים אלו ויחסי הקרבה שנוצרו עימם, הפכו אותם דומים להם, הן ברוח והן במעש; הם חדלו לציית לדיבר השביעי, ״ויקחו להם נשים, מכל אשר בחרו.״ בני שת הלכו עתה בדרכו של קין, ככתוב: ״אוי להם, כי בדרך קין הלכו.״ (איגרת יהודה פס׳ 11). הם התמקדו בעושר ובהנאות העולם הזה והתעלמו ממצוותיו של ה׳. בני האדם לא כיבדו את אלוהים ״כראוי לאלוהים.״ ולכן, הם ״נתפסו למחשבת הבל ונטמטם לבם האוילי.״ (אל הרומיים א: 21). לפיכך, ״הסגירם אלוהים להלך-רוח מגונה, לעשות את הדברים שאינם הגונים.״ (פס׳ 28). החטא פשה בכל רחבי תבל כמו צרעת. PP 57.2

אדם הראשון חי במשך אלף שנה בקירוב בקרב האנושות, ושימש עדות חיה לתוצאותיו המרות של החטא. הוא ניסה להדוף בכל כוחו ומאודו את גל הרוע שפשה בכול. הקדוש ברוך הוא ציווה עליו לחנך את צאצאיו ללכת בדרכי ה׳, ולפיכך שינן אדם הראשון באוזני שושלתו את האמיתות שגילה לו אלוהים, אותם הוקיר ונצר. הוא תיאר באוזני בניו ובני בניו עד לדור התשיעי, את הטוהר והאושר בו שרה בגן עדן, ושב וגולל בפניהם את סיפור חטאו ואת הלקח המר שבאמצעותו לימד אותו ה׳ כי עליו לדבוק בתורתו ולא לסור ממנה לעולם. הוא אף ביאר להם מהו אמצעי החסד שה׳ העניק למען גאולתם. ואולם, רק מעטים שמו לב לדבריו. היו אנשים שהשמיעו באוזניו לעיתים קרובות דברי תוכחה, או גערו בו קשות בשל חטאו, שהמיט צער וסבל רב כל כך על צאצאיו. PP 57.3

אדם הראשון חי חיים למודי סבל, צער, כניעות וחרטה. כאשר עזב את גן עדן, המחשבה כי יהיה עליו למות זיעזעה אותו ועוררה בו חלחלה. הוא התוודע אל מלאך המוות שפקד לראשונה את משפחת האדם, כאשר קין בכורו הפך לרוצח אחיו. וכך, מלא חרטה כנה על חטאו שלו, ליבו כבד עליו בשל אובדן הבל ודחייתו של קין בידי ה׳, השתחווה אדם הראשון לפני ה׳ בלב שבור. במהלך חייו הוא חזה בהתפשטות ההשחתה המוסרית, שהביאה להחרבת העולם על ידי המבול. ולמרות שדין המוות שגזר עליו בוראו נראה לו בתחילה איום ונורא, בכל זאת, אחרי שחזה במשך אלף שנה בקירוב בפרי הבאושים של החטא, הוא חש שה׳ עושה עימו חסד בכך שהוא שם קץ לחיי הסבל והצער שלו. PP 58.1

על אף שהרשע אפיין את העולם לפני המבול, לא היה דור זה בור וברברי, כפי שסבורים לעיתים. בני התקופה זכו להזדמנות להתעלות לרמה מוסרית גבוהה, ולהגיע להישגים אינטלקטואליים מרשימים ביותר. הם ניחנו ביכולת גופנית ושכלית גבוהה ביותר. המעלות והיתרונות שעמדו להם כדי לרכוש ידע מדעי ורוחני כאחד היו יוצאי דופן. טעות להניח שמשום שהגיעו לגיל מופלג, הגיע שכלם לשיא התפתחותו רק מאוחר בחיים; יכולותיהם השכליות והנפשיות התפתחו כבר בגיל צעיר, ואותם אנשים יראי ה׳ שחיו על פי רצונו, המשיכו לגדול בחוכמה ובדעת כל ימי חייהם. אילו היינו מעמידים אלה כנגד אלה את המלומדים המזהירים ביותר של ימינו מול אנשים בני אותו גיל שחיו לפני המבול, היינו מגלים שהמלומדים בני זמננו נחותים מהם בהרבה בכוחם הגופני וביכולת השכלית שלהם. כאשר משך חייו של האדם התקצר, נחלש כוחו הפיזי ויכולותיו השכליות פחתו. בימנו ישנם אנשים המקדישים את חייהם ללימוד; הם לומדים במשך עשרים עד חמישים שנה, והעולם עומד נפעם ומשתאה לנוכח הישגיהם. אך כמה מוגבלים הישגיהם בהשוואה להישגיהם של בני האדם שחיו מאות שנים, ופיתחו את יכולותיהם הפיזיות והשכליות במשך דורות! PP 58.2

אין ספק שכולנו נהנים מן ההישגים שהשיגו הדורות הקודמים. אנשים מיומנים ביותר, אשר למדו, חקרו, תיכננו וכתבו, הותירו את פרי עבודתם לבאים אחריהם. ואולם, בכל הנוגע לידע האנושי, היתרונות שעמדו לרשותם של בני העת העתיקה היו גדולים בהרבה משלנו. זאת, מפני שבמשך מאות בשנים חי בקרבם אדם שנוצר בדמות האלוהים - אדם הראשון, שעליו הכריז אלוהים לאחר בריאתו: ״טוב מאוד״; אדם אשר זכה להדרכה אלוהית, ולמד מפי ה׳ את כל רזי החוכמה הקשורים לעולם הזה. אדם למד מפי הבורא את תולדות הבריאה; הוא עצמו היה עד לאירועים שהתרחשו במהלך תשע דורות, והוא הקנה את הידע הרב שצבר לצאצאיו. בקרב בני האדם שחיו לפני המבול לא נמצאו ספרים, ולפיכך לא היה אז שום תיעוד בכתב; אך בזכות כוחם הפיזי הרב ויכולתם השכלית הם ניחנו בזיכרון חד והיו מסוגלים לתפוס ולשמור בזיכרונם כל דבר שנמסר להם ולהעבירו לצאצאיהם באופן מושלם. במשך מאות שנים חיו עלי אדמות שבעה דורות בו זמנית, וכולם זכו בהזדמנות להיוועץ יחדיו, ולתרום זה לזה מן הידע והניסיון שלהם, שהפך לנחלת הכול. PP 58.3

היתרונות שעמדו לבני אותו דור, שבעזרתם הם למדו על אלוהים תוך התבוננות במעשי ידיו, היו ייחודיים לאותה תקופה. דור זה לא שרה כלל בחשכה רוחנית. להפך, למעשה היה זה עידן של אור גדול. כל העולם כולו זכה ללמוד מפיו של אדם הראשון, ויראי ה׳ זכו אף ללמוד מפי המשיח והמלאכים. בנוסף, הם זכו לעדות שעברה מפה לפה, על אודות האמיתות הקשורות לגן עדן, גנו של ה׳, אשר נותר בקרבם במשך דורות רבים. ה׳ יושב הכרובים, נגלה בזוהר כבודו ותפארתו בשכינה ששרתה בשערי גן העדן, שעל שמירתו הופקדו הכרובים. מחזה נשגב זה משך למקום את עובדי ה׳ הראשונים. כאן הם הקימו את מזבחותיהם והעלו את מנחותיהם. לכאן הביאו הבל וקין את מנחותיהם, וה׳ הואיל בחסדו לדבר עימם. PP 59.1

כל עוד עמד גן העדן על תילו, כל עוד נגלו שעריו, שנחסמו בידי הכרובים לעיני כול, לא היה מקום לספקות, משום שאיש לא יכול היה להתכחש לקיומו. סדר מעשה הבריאה, תכליתו של גן העדן, קורותיהם של שני העצים במרכז הגן, הקשורים קשר הדוק כל כך לגורלו של האדם - כל אלו היו עובדות שלא היה עליהן עוררין. כל עוד חי אדם הראשון בקרב בני הדורות הללו, איש לא מיהר לפקפק בקיומו של הבורא, בעובדת היותו אדון העולם ובחובה לציית למצוותיו. PP 59.2

על אף שהחטא פשה בכל, הייתה שושלת של אנשים יראי ה׳, שהגיעו באמצעות הקשר איתו למדרגה רוחנית עילאית, שזיכתה אותם בהתחברות ובקרבה יתרה עם השמיים. אנשים אלו היו בעלי יכולת שכלית כבירה והישגים נפלאים. הייתה להם שליחות גדולה וקדושה - לחיות חיי צדיקות ולשמש מופת של קדושה וחסידות, לא רק בעבור בני דורם, אלא למען הדורות הבאים. רק קומץ מבין האנשים היותר בולטים ביניהם אוזכרו בתנ״ך; אך לאורך כל הדורות חיו עדים נאמנים לה׳, אותם משתחווים אמיתיים, אשר עבדו את ה׳ בכל ליבם, נפשם ומאודם. PP 59.3

בהיותו בן שישים וחמש שנה, הוליד חנוך בן. על פי הכתוב, לאחר הולדת בנו, ״ויתהלך חנוך את-האלוהים״ במשך שלוש מאות שנה. בשישים וחמש השנים הראשונות לחייו אהב חנוך את אלוהים, ירא ממנו, כיבד אותו ושמר את מצוותיו. הוא היה בן לשושלת קדושה של יראי ה׳, שנצרו את האמת והיו אבותיו של הזרע המובטח. חנוך שמע מפיו של אדם הראשון את הסיפור העגום על החטא הקדמון ואת הסיפור המעודד על חסד ה׳ הנגלה בהבטחתו, ובחר לשים את מבטחו בגואל העתיד לבוא. לאחר הולדת בנו הבכור התנסה חנוך בחוויה רוחנית נעלה יותר, והגיע לקרבה יתרה עם ה׳. עתה הוא הבין לאשורו את גודל האחריות והחובה המוטלים עליו בתור בן האלוהים. בשעה שחש באהבת בנו הפעוט ובאמון המוחלט שתלה בו, ובשעה שליבו ערג אל בנו בכורו ורגשות אהבה ורוך עלו בו, הוא למד לקח שלא יסולא בפז על אהבתו הנפלאה של אלוהים לבני האדם, אשר נתן את בנו בעבורם. בנוסף, הוא למד שילדי אלוהים יכולים לשים מבטחם באביהם שבשמיים. עתה הוא הגה יומם וליל באהבתו הנצחית והעמוקה מיני חקר של הקדוש ברוך הוא, שהתגלתה באמצעות המשיח, וביקש בלהט נשמתו להשפיע מן האהבה הזו על בני האדם שבקרבם חי. PP 59.4

חנוך התהלך עם אלוהים, והדבר בא לידי ביטוי במילוי כל חובותיו היומיומיות, ולא באמצעות טראנס או חזון. הוא לא הפך לנזיר מתבודד, וזאת משום שהיה עליו לפעול בעולם למען ה׳. בכל מגעיו עם בני האדם )כאשר שימש כבעל ואב, חבר ואזרח), הוא היה משרת מסור ושקדן של ה׳. PP 60.1

חנוך עשה תמיד את רצון האלוהים; כל פעולותיו תאמו את רצון האלוהים וליבו שרה עימו בהרמוניה, שנאמר: ״הילכו שנים יחדו, בלתי אם-נועדו?״ (עמוס ג: 3). הוא התמיד בהליכתו בדרכי ה׳ במשך שלוש מאות שנה. רק קומץ מאמינים משיחיים לא היו מפגינים דבקות רבה וכנה יותר בה׳, לו ידעו שנותר להם פרק זמן קצר לחיות, או שביאת המשיח ממשמשת ובאה. ואולם, עם חלוף הדורות הפכה אמונתו של חנוך איתנה מאוד, ואהבתו עזה יותר. PP 60.2

חנוך היה אדם בעל יכולת שכלית גבוהה ביותר וידע נרחב, והוא זכה להתגלויות מיוחדות מאת האלוהים. עם זאת, על אף שהיה שרוי בהתחברות מתמדת עם השמיים, והיה מודע תמיד לעליונותו ולשלמותו של הבורא, הוא היה אחד האנשים הענווים ביותר. ככל שגדלה קרבתו לה׳, כך הפכה תחושת ההכרה שלו בחולשותיו ומגרעותיו עמוקה יותר. PP 60.3

ליבו של חנוך דאב בשל הרשע שהלך וגבר בקרב הכופרים בה׳, והוא נמלא חשש שמא דברי הכפירה שלהם יחלישו את יראת הכבוד שרחש לה׳. לכן הוא מיעט לבלות בחברתם, בילה זמן רב בבדידות והקדיש את עצמו להגות ותפילה. הוא ייחל למוצא פיו של ה׳, וביקש לדעת את רצונו בברור כדי לפעול על פיו. התפילה הייתה בעיניו בבחינת אוויר לנשימה: הוא חי בנוכחות השכינה עצמה. PP 60.4

באמצעות מלאכיו הקדושים גילה הקדוש ברוך הוא לחנוך את תוכניתו להחריב את העולם על ידי מבול, ואף פרש בפניו רבדים רבים יותר מתוכנית הגאולה. ה׳ אלוהים הראה לו ברוח הנבואה את השתלשלות האירועים במהלך הדורות שיקומו אחרי המבול, ואת האירועים החשובים ביותר הקשורים לביאת המשיח השנייה ולקץ העולם. PP 60.5

סוגיית המתים הטרידה את חנוך. הוא סבר כי הצדיקים והרשעים ישובו יחדיו לעפר, וכי בכך יבוא קיצם. נבצר ממנו לראות את החיים המזומנים לצדיקים בעולם הבא. ואולם, הוא למד בחזון על מותו של המשיח, ואף חזה בביאתו בכבוד ובהדר רב, בלוויית כל מלאכי ה׳, כדי לשחרר את עמו מציפורני מלאך המוות תמורת כופר חייו. בנוסף, הוא חזה במצב המוסרי הירוד שישרור בעולם בשעת ביאת המשיח השנייה, כאשר המשיח יבוא אל דור מלא גאווה, עז מצח וקשה עורף, אשר יתכחש לאלוהים, האל האחד והיחיד, ולאדון ישוע המשיח, יחלל את תורתו ויבוז לכפרה שהוענקה לאנושות בחסדו. הוא חזה בצדיקים העטורים כבוד ותהילה, וברשעים המסולקים מנוכחות ה׳ וכלים באש. PP 61.1

חנוך הפך למטיף הצדק וגילה לבני האדם את הדברים שה׳ אלוהים גילה לו. יראי ה׳ חיפשו את קרבתו של איש קדוש זה, כדי ללמוד מפיו ולהשתתף בתפילותיו. גם הוא מצידו לא שקט על שמריו, אלא מסר את דברי ה׳ לכל מי שניאות להקשיב לאזהרותיו. הוא לא הגביל את מאמציו לבני שת בלבד. בארץ שממנה ביקש קין להימלט מנוכחות ה׳, גולל חנוך, נביא ה׳, את התמונות הנפלאות שחלפו לנגד עיניו בחזון.״שורו, הביטו״,הכריז, ואז הוסיף:״ ״הנה יהוה בא ברבבות קדושיו, לעשות משפט בכל ולהוכיח את כל הרשעים על כל מעשי רשעתם...״ (איגרת יהודה פס׳ 14, 15). PP 61.2

חנוך הוכיח ללא חת את בני האדם על חטאיהם. בשעה שבישר לבני דורו על אהבת ה׳ הנגלית במשיח והפציר בהם לחדול מדרכיהם הרעות, הוא גינה את הרשע שפשה בקרבם והזהיר אותם כי כל חוטא יבוא על עונשו. רוח המשיח היא שדיברה באמצעות חנוך; רוח המשיח נגלתה לא רק בדברי הנועם, האהבה, הרחמים והתחינה שהרעיף מפיו; נושאי דברו של ה׳ אינם מפיקים מפיהם דברי נועם בלבד. אלוהים חורט על ליבם ושפתותיהם את האמיתות שברצונו למסור לבני האדם - אמיתות נוקבות, חדות כתער וכחרב פיפיות. PP 61.3

כל מי שהקשיב לדבריו של חנוך חש בגבורת ה׳ שנחה עליו. היו כמה אנשים ששמו לב לאזהרותיו וויתרו על חטאיהם. ואולם, רבים לעגו לדבריו הנוקבים, והמשיכו בדרכיהם הנלוזות ביתר שאת ובעזות מצח רבה יותר. באחרית הימים יישאו משרתי ה׳ מסר דומה באוזני העולם, ואף הוא יתקבל בלעג ובחוסר אמונה. בני האדם שחיו לפני המבול דחו את דברי האזהרה ששמעו מפיו של אדם שהתהלך עם אלוהים. בדומה, הדור האחרון יזלזל באזהרות שיישאו שליחי האלוהים. PP 61.4

חנוך היה איש רב פעלים שחי חיים מלאים, שבמהלכם שקד ללא הרף על התחברותו עם אלוהים. ככל שפועליו התרבו והפכו דוחקים יותר, כך שקד יותר ויותר על תפילותיו והתפלל בדבקות ובכוונה רבה יותר. מדי פעם היה פורש מן הציבור לפרקי זמן מסוימים. לאחר ששהה זמן מה בקרב בני האדם ופעל למענם, היינו, לימד אותם ושימש מופת, הוא היה פורש מהחברה כדי להתבודד ולחפש אחר הידע האלוהי, שרק אלוהים יכול להעניק, שאליו כמה וערג כל כך. ככל שהתמיד בהתחברותו עם ה׳, כך שיקף חנוך יותר ויותר את דמותו של הקדוש ברוך הוא. פניו קרנו בזיו השכינה, אותו האור שזרח מפניו של ישוע. בשובו מן ההתייחדות עם ה׳, אפילו הרשעים חזו ביראת כבוד ברושם שהטביעו השמיים על פניו. PP 61.5

רשעותם של בני האדם הלכה וגברה וגדשה את הסאה, עד שנחרץ דינם לכליה. עם חלוף השנים, ככל שהאשמה שרבצה על האנושות הפכה כבדה יותר, כך הלכו והתקדרו ענני המשפט של ה׳. ואולם חנוך, ששימש מופת לאמונה, דבק בדרכו והמשיך להתרות, להפציר ולהתחנן בפני בני האדם. הוא עשה כל מאמץ כדי להדוף את גלי האשמה ולעצור את חיצי הנקמה. על אף שאותם חוטאים אוהבי תענוגות לא שעו לאזהרותיו, ידע חנוך ללא כל צל של ספק שפועלו טוב בעיני ה׳, ולכן המשיך לעמוד בפרץ ולהיאבק ברשע שפשה בכל, וייחל לרגע שבו אלוהים ייטול אותו מן העולם הזה השרוי בחטא, אל ההנאות הצרופות השמורות לחסידיו בעולם הבא. PP 62.1

בני דורו של חנוך לעגו לו. הוא לא ביקש לצבור זהב, כסף ונכסים בעולם הזה, ובעיניהם זו הייתה איוולת לשמה. ואולם, ליבו של חנוך ערג אל אוצרות הנצח. הוא זכה לחזות בעיר השמיימית. הוא ראה את מלך המלכים יושב על כס מלכותו בשיא תהילתו בציון, עיר קודשו. ליבו של חנוך, נפשו, הגיגיו וכל מוצא פיו היו נתונים לשמיים. ככל שהחטא הלך וגבר בימיו, כך הפכה תשוקתו לשכון עם ה׳ בשמיים עזה יותר. כל עוד הוא חי עלי אדמות, הוא שכן בממלכת האור באמצעות אמונה. PP 62.2

״אשרי ברי לבב, כי הם יראו את אלוהים.״ (מתי ה: 8). במשך שלוש מאות שנה ביקש חנוך לזכך את נפשו ולחיות בהרמוניה עם השמיים. במשך שלוש מאות שנה התהלך חנוך עם אלוהים. יום אחר יום הוא השתוקק לקרבה רבה יותר עימו; וכאשר שרה בקרבה יתרה לשמיים, אז נטל אותו הקדוש ברוך הוא השמיימה. כאשר עמד חנוך על מפתנו של העולם הבא, היה רק כפסע בינו לבין משכנות ה׳ המבורכים, השמורים לאוהביו. עתה, כאשר נפתחו בפניו שערי השמיים לרווחה, וחנוך צעד נכחו, הוא המשיך להתהלך עם אלוהים כפי שעשה עלי אדמות במשך זמן רב כל כך. עתה הוא פסע קדימה ונכנס דרך השערים אל עיר הקודש, והיה האדם הראשון שזכה להיכנס אליה. PP 62.3

בני האדם חשו בחסרונו של חנוך עלי אדמות. הקול שהתריע באוזניהם מדי יום והרביץ בהם תורה - נדם, והם חשו בחסרונו. היו ביניהם אנשים, צדיקים ורשעים כאחד, שהיו עדים להסתלקותו מן העולם. אוהביו, אשר קיוו כי הוא נלקח בדרך נס אל אחד ממקומות ההתבודדות שהיו חביבים עליו, לא חסכו מאמצים וחיפשו אחריו, כשם שעשו בני הנביאים בתקופה מאוחרת יותר, כאשר חיפשו אחר אליהו הנביא שעלה השמיימה. ואולם, כל מאמציהם עלו בתוהו. לבסוף הם דיווחו כי חנוך ״איננו, כי-לקח אותו אלוהים.״ PP 62.4

הקדוש ברוך-הוא ביקש ללמד את בני האדם לקח חשוב באמצעות עלייתו של חנוך השמיימה. תוצאותיו הנוראות של חטאו של אדם הראשון היו עלולות לרפות את ידי בני האדם. רבים מבני דורו עמדו להכריז: ״מה בצע כי נירא מפני ה׳ וכי נשמור את מצוותיו, באשר קללה כבדה הוטלה על האנושות, והמוות הוא נחלת כולנו?״ ואולם, מצוות ה׳, אשר נמסרו מפי ה׳ לאדם הראשון, ומפיו לבנו שת, ואף בוארו והודגמו על ידי חנוך באמצעות חייו שהיו למופת, הבריחו את הקדרות והאפלה שאחזה בבני האדם והפיחו בהם תקווה: אף על פי שהמוות בא לעולם באמצעות אדם הראשון, חיי הנצח יוענקו לבני האדם באמצעות המשיח, הגואל המובטח. השטן ניסה להחדיר בבני האדם את האמונה שלפיה לא ניתן לקיים את מצוות ה׳, וכי הרשעים לא יבואו על עונשם והצדיקים לא יזכו בגמול. ואולם, אלוהים הכריז בהקשר לחנוך: ״ובלי אמונה אי אפשר להיות רצוי לאלוהים, כי כל הקרב אל אלוהים צריך להאמין שהוא קיים והוא נותן גמול לדורשיו.״ (אל העברים יא: 6). הקדוש ברוך הוא גילה מה הוא עתיד לעשות למען יראי שמו, שומרי מצוותיו. הלקח שאותו למדו בני האדם היה שניתן לציית לתורת ה׳; שבחסד ה׳ יעלה בידם לעמוד בניסיון ולהפוך זכים וקדושים אפילו בקרב עולם חוטא ומושחת. הם ראו במופת של חנוך עדות לברכת השמיים, השורה על חיים טהורים כאלה; עלייתו השמיימה העידה על אמיתות הנבואות שהוא ניבא על אודות העולם הבא ותגמוליו: השמחה, התהילה וחיי הנצח הצפונים ליראי ה׳, ומנגד, ההרשעה, הצער והמוות הצפויים לחוטאים. PP 63.1

״בזכות אמונה לוקח חנוך בלי לראות מות... והועד עליו לפני הלקחו כי ׳את האלוהים התהלך.׳״(אל העברים יא: 5). חנוך חי בעולם אשר כובד עוונותיו גזר עליו כליה, אך הוא עצמו חי בקרבה יתרה לשמיים. לכן, ה׳ לא התיר למלאך המוות ליטול אותו. טוהר מידותיו סימל את מדרגת הקדושה שאליה צריכים להגיע - בשעת ביאתו השנייה של המשיח, כל בני האדם ״הפדויים מן הארץ״ (התגלות יד: 3). אז יגבר החטא וישרור בכל, כפי שהיה לפני המבול. האנשים שייכנעו לנטיות ליבם המושחת וילכו בעקבות תורות שקר, ימרדו נגד שלטונו של אדון העולם. ואולם, בני האלוהים יחתרו, כמו חנוך, לעשות את רצון ה׳ ולזכך את ליבם, עד אשר ישקפו את דמותו של המשיח. הם יבשרו לעולם על ביאתו השנייה של המשיח, וכמו חנוך, הם יזהירו את בני האדם מפני הדין שייגזר על חטאי העולם, ויגנו את עוונותיהם של הרשעים באמצעות מופת חייהם ונועם דיבורם. כשם שחנוך עלה השמיימה טרם חרב העולם על ידי המבול, כך יינטלו הצדיקים מן העולם הזה ויינשאו השמיימה לפני שהעולם כולו יכלה באש. ככתוב בדברי השליח: ״לא כולנו נמות, אבל כולנו נשתנה בן רגע וכהרף עין בשופר האחרון...״ ״שכן האדון עצמו ירד מן השמים בקריאה של פקודה, בקול שר המלאכים ובשופר אלוהים, והמתים השיכים למשיח יקומו ראשונה. אחרי כן אנחנו הנשארים בחיים נלקח יחד איתם בעננים לפגוש את האדון באויר, וכך נהיה תמיד עם האדון. על כן עודדו זה את זה בדברים האלה.״ (הראשונה אל הקורינתיים טו: 51, 52; הראשונה אל התסלוניקים ד: 16-18.) PP 63.2