אבות האומה ונביאי ישראל

41/75

כיבוש הבשן

פרק זה מבוסס על דברים ב׳-ג׳:1-11

מדרום אדום פנו בני ישראל צפונה ושמו את פעמיהם אל עבר הארץ המובטחת. דרכם עברה עתה דרך רמה רחבת ידיים, משופעת רוחות קרירות שנשבו מן ההרים. היה זה שינוי מבורך ומרענן מדרכם הצחיחה במדבר. עתה הם צעדו קדימה עליזים ומלאי תקווה. לאחר שחצו את נחל זרד ופנו למזרח מואב, הורה להם ה׳: ״אל תצר את מואב, ואל תתגר בם, מלחמה: כי לא אתן לך מארצו, ירשה, כי לבני לוט, נתתי את ער ירשה.״ אותו הצו ניתן להם בנוגע לבני עמון שהיו אף הם צאצאי לוט. PP 324.1

צבאות ישראל שבו ופנו צפונה והגיעו עד מהרה אל ממלכת האמורי. האמורים היו עם חזק וערוך למלחמה שישב תחילה בדרום כנען, אך לאחר שגדל במספרו חצה את הירדן, נלחם בבני מואב וכבש חלק מארצם. כאן התיישב והשתלט על כל חבל הארץ שמצפון לנחל ארנון, בואכה נחל ירבוק. הדרך אל הירדן, מחוז חפצם של בני ישראל, עברה דרך חבל ארץ זה, ולכן משה שלח מסר ידידותי לסיחון מלך האמורי רשות לעבור ״בדרך המלך״. ככתוב: ״אעברה בארצך, לא נטה בשדה ובכרם, לא נשתה, מי באר: בדרך המלך נלך, עד אשר נעבר גבלך״ (במדבר כא:21, 22). המלך סירב נחרצות לבקשה, וכל צבאות האמורי נערכו להדוף את הפולשים. צבא מפחיד זה הטיל את חיתתו על צבאות ישראל, שלא היו ערוכים לקרב עם צבא חמוש, מאורגן וממושמע כל כך. בכל הנוגע למיומנויות לחימה, לאויב היה יתרון בולט על ישראל. לכאורה, קיצה הקרב של ישראל מישמש ובא. PP 324.2

אך משה קבע את מבטו בעמוד הענן, ועודד את עמו באומרו כי האות לשכינת ה׳ נמצא עדיין בקרבם. בעת ובעונה אחת הורה להם להיערך כמיטב יכולתם לקרב, שכן האויב נחוש ובטוח כי יצליח להשמיד את צבאות ישראל. אך אלוהים, ריבון כל הארץ, ציווה על מנהיגי ישראל: ״קומו סעו, ועברו את נחל ארנן. ראה נתתי בידך את סיחן מלך חשבון האמרי ואת ארצו, החל רש; והתגרבו, מלחמה. היום הזה, אחל תת פחדך ויראתך, על פני העמים, תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך, ורגזו וחלו מפניך.״ PP 324.3

העמים שחיו בגבולות כנען היו ניצלים אלמלא התקוממו נגד דבר ה׳ ויצאו להדוף את בני ישראל ולמנוע את כניסתם לארץ. הקדוש ברוך הוא גילה את אורך רוחו, אהבתו וחמלתו אפילו כלפי עמים עובדי אלילים אלה. לאחר שאברהם אבינו ראה בחיזיון כי זרעו, בני ישראל, יהיו גרים ועבדים בארץ זרה במשך ארבע מאות שנה, העניק לו אלוהים את ההבטחה: ״ודור רביעי, ישובו הנה: כי לא שלם עוון האמרי, עד הנה.״ (בראשית טו:16).2 PP 325.1

על אף שהאמורים היו עובדי אלילים והושמדו לבסוף בשל רשעתם, אלוהים ברחמיו חס על חייהם במשך ארבע מאות שנה, וזאת כדי להעניק להם הוכחה חותכת להיותו האל האחד והיחיד, בורא שמיים וארץ. שמעם של הנסים והנפלאות שה׳ חולל בעבור ישראל ביציאת מצרים הגיע לאוזניהם. ניתנו להם שפע של הוכחות כדי להיווכח באמת, אך הם סירבו לחדול מאלילותם ולנטוש את דרכיהם הרעות. הם דחו את האור האלוהי ודבקו באליליהם. PP 325.2

כאשר שב הקדוש ברוך הוא והביא את עמו בפעם השנייה אל גבולות כנען, קיבלו העמים עובדי האלילים הוכחה נוספת לגבורת ה׳. הם שמעו כי אלוהים סייע לישראל לנצח את מלך ערד ואת הכנענים, ואף חולל נס שהציל את חייהם של נשוכי הנחשים. בני ישראל לא קיבלו רשות לעבור דרך אדום, ולפיכך נאלצו לנסוע בדרך הארוכה והקשה לאורך ים סוף, ובכל זאת, בכל חניותיהם ומסעותיהם בדרך שעקפה את אדום, מואב ועמון הם לא הפגינו עוינות ולא הזיקו לתושבים או לרכוש. עם הגיעם אל גבול ארץ האמורי ביקשו בני ישראל מסיחון מלך האמורי רשות לעבור דרך ארצו, והבטיחו לשמור על אותם הכללים לפיהם נהגו במגעיהם עם יתר העמים. אך כאשר סירב לבקשתם המנומסת וקיבץ בעזות מצח את צבאותיו כדי להילחם בעם ישראל, מלאה סאת עוונם של האמורים, ועתה עתיד אלוהים למגר אותם ביד חזקה. PP 325.3

בני ישראל חצו את נחל ארנון והתקדמו לעבר האויב. בקרב שנערך נחלו צבאות ישראל ניצחון מוחץ; בזכות היתרון הצבאי שהשיגו, הם ינחלו במהרה את כל ארץ האמורי. שר צבאות ה׳ הוא זה שהביס את אויבי עמו; והוא היה מחולל זאת שלושים ושמונה שנים לפני כן, לו בטחו בו בני ישראל. PP 325.4

מלאי תקווה ואומץ התקדמו צבאות ישראל בלהט צפונה, ועד מהרה הגיעו לארץ שבה ייבחנו אומץ ליבם ואמונתם באלוהים. לפניהם השתרעה ממלכת בשן החזקה והמאוכלסת בצפיפות, שעריה הבצורות נחשבות גם היום לאחד מפלאי העולם. ״כל אלה ערים בצרת, חומה גבהה, דלתים ובריח: לבד מערי הפרזי, הרבה מאד״ (דברים ג:5). הבתים נבנו מאבני בזלת ענקיות, שנועדו להרתיע כל כוח צבאי שינסה לתקוף את ארצם. ממלכת בשן הייתה משופעת במערות, צוקים, מורדות תלולים, מעוזים שנחצבו בסלע ובורות עמוקים. תושביה, צאצאי גזע של ענקים, שניחנו בקומה גבוהה ובחוסן גופני, נודעו לשמצה באכזריותם והטילו את חיתתם על עמי הארצות השכנות. עוג מלך הבשן עלה בקומתו, אומץ ליבו וכוחו על יתר הענקים בני עמו. PP 325.5

אך ענן ה׳ נע קדימה, וצבאות ישראל שצעדו בעקבותיו הגיעו לאדרעי, שם יצאו לקראתם עוג המלך הענק וצבאותיו. המלך בחר בחוכמה את שדה הקרב. אדרעי שכנה על רמה גבוהה שהתנשאה בעלייה תלולה, והייתה זרועה סלעים וזיזים. ניתן היה להגיע אל העיר רק דרך נתיבים צרים ותלולים, שהטיפוס בהם היה קשה ואיטי. במקרה של תבוסה יוכלו צבאות בשן למצוא מחסה בקרב הסלעים, לשם זרים לא יצליחו להגיע. PP 326.1

המלך שהיה בטוח בניצחונו התקדם עם צבאו העצום עד למישור. מן הרמה נשמעו תרועות מלחמה שהצטרפו לקולות השקשוק של אלפי החניתות הדרוכות לקרב. כשבני ישראל ראו את המצביא הענק שהתנשא מעל צבא חייליו הענקים, את הצבאות העצומים שהקיפו אותו ואת המבצרים האיתנים בהם הסתתרו והתבצרו אלפי חיילים, נמלא ליבם של רבים מהם מורך לב. אך משה נותר שליו ואיתן באמונתו; ה׳ אמר לו בנוגע לעוג מלך הבשן: ״אל תירא אתו, כי בידך נתתי אתו ואת כל עמו, ואת ארצו; ועשית לו כאשר עשית לסיחן מלך האירי״ (במדבר כא:34). PP 326.2

אמונתו האיתנה ושלוות רוחו של מנהיגם הפיחה בלב העם אומץ וחיזקה את אמונתם באלוהים. עתה הם שמו את יהבם באלוהי ישראל ובטחו בידו החזקה; והוא לא איכזב אותם. שום ענקים, חילות חמושים, ערים מבוצרות או מבצרים שנחצבו בסלע, לא יכלו לעמוד בפני שר צבאות ה׳. ה׳ הוא זה שהנחה את צבאות ישראל, והוא זה שחולל מהומה בקרב חילות האויב והביס אותם למען בני ישראל. המלך הענק וצבאו העצום הובסו והושמדו, ובני ישראל נחלו במהרה את כל ממלכת בשן. בדרך זו נמחה מן העולם עם מוזר זה שהתמכר לחטאים, לאלילות ולמעשי תועבה. PP 326.3

בעת כיבוש גלעד ובשן נזכרו רבים מבני ישראל באירועים שהתרחשו כארבעים שנה קודם לכן בקודש, אשר המיטו עליהם את עונש הנדודים במדבר. הם נוכחו עתה כי הדיווח שמסרו המרגלים על הארץ המובטחת היה מדויק למדי. הערים אכן היו גדולות ובצורות ואוכלסו בידי ענקים, ולעומתם נראו בני ישראל כננסים. עתה התחוורה להם הטעות הגורלית שעשו אבותיהם כאשר לא בטחו בגבורת ה׳. טעות זו לבדה היא שמנעה מהם אז את הכניסה לארץ המובטחת. PP 326.4

כאשר בני ישראל התכוננו לראשונה להיכנס לכנען, מבצע כיבוש הארץ היה הרבה פחות קשה. ה׳ הבטיח לעמו שאם יצייתו לקולו, הוא ילך לפניהם ויילחם בעבורם, ואף ישלח נחילי צרעות כדי לגרש את יושבי הארץ. פחדם של תושבי הארץ מפני בני ישראל טרם התעורר, ולכן הם לא נערכו כדי להדוף את הפולשים. אך עתה, כאשר אלוהים ציווה על ישראל להתקדם, יצאו נגדם אויבים דרוכים וחזקים. עתה ייאלצו צבאות ישראל להילחם בחילות גדולים, חמושים ומאומנים, שנערכו מבעוד מועד כדי להדוף אותם. PP 326.5

במלחמה נגד עוג וסיחון נבחנו בני ישראל באותו המבחן שבו נכשלו אבותיהם כישלון חרוץ. אך עתה היה המבחן קשה שבעתיים. הקשיים שצצו בדרכם הלכו וגדלו, שכן הם סירבו לציית לה׳ שהורה להם להתקדם. גם היום אלוהים עדיין בוחן את עמו, וכאשר עמו נכשל במבחן, הוא מחזיר אותם למצבם הקודם. כאשר ייבחנו שנית, המבחן יהיה קשה ומעיק יותר מקודמו. תהליך זה יימשך עד שהם יצליחו לעמוד במבחן. אך אם יתמידו במריים, ה׳ ייטול מהם את אורו ויותיר אותם באפלה. PP 327.1

בני ישראל נזכרו עתה שבעבר, כאשר צבאותיהם יצאו לקרב בניגוד לצו ה׳, PP 327.2

הם הובסו ואלפים נהרגו. משה לא יצא איתם לקרב, עמוד הענן לא הנחה אותם, וארון הברית לא שכן בקרב צבאותיהם. אך עתה ניצב משה בקרב המחנה וחיזק את ליבם בדברי עידוד, אמונה ותקווה; בן האלוהים, השוכן בעמוד הענן, הנחה את דרכם, וארון הברית התלווה לצבאותיהם. בהתנסות זו טמון לקח חשוב בעבורנו. אלוהים הכביר והעצום הוא אלוהינו, ועלינו לבטוח בו. אם נציית למצוותיו, הוא יחולל בעבורנו גדולות ונצורות כפי שעשה בעבור עם ישראל בימי קדם. כל אדם החפץ למלא את הייעוד שקיבל מאלוהים, יתמודד לעיתים עם ספקות וחוסר אמונה. הדרך תיראה לעיתים רצופת קשיים ומכשולים גדולים, שירפו את ידיהם של המתייאשים בקלות. אך אלוהים מורה לאנשים כאלה לצעוד קדימה בעוז ולמלא את חובתם בכל מחיר. הקשיים שנראים עצומים כל כך וממלאים את לבכם אימה, ייעלמו ברגע שתתקדמו בנתיב הציות, בענווה ובביטחון גמור באלוהים. PP 327.3