מלכי ונביאי ישראל

פרי הבאושים של החטא

אחד הגורמים העיקריים שהובילו את שלמה לחיי פזרנות ועושק היה כישלונו לטפח רוח של הקרבה עצמית. PK 33.1

כשמשה נתן את צו ה׳ לעמו למרגלות הר סיני: “ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם,” העם ציית ותרם בעין יפה להקמת המשכן. “יביאו כל איש אשר נשאו לבו; וכל אשר נדבה רוחו אתו, הביאו את תרומת יהוה,״ והעלו את מנחותיהם לה׳. (שמות כ״ה 8; ל״ה 21). לבניית המקדש נדרשו הכנות רבות: לדוגמה, איסוף הרבה חומרים יקרים. אך ה׳ קיבל אך ורק מתנות שניתנו בלב חפץ ובנדיבות. “מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי״ - זה היה צוו ה׳ לעמו בפי משה (שמות כ״ה 2). מסירות לה׳ ורוח של הקרבה היו הדרישות הראשונות להקמת משכן למלך מלכי המלכים. קריאה דומה להקרבה עצמית ניתנה בשעה שדוד הטיל על שלמה בנו את האחריות לבנות בית מקדש לה׳. את העדה שנאספה במעמד זה שאל דוד: ״ומי מתנדב, למלאות ידו היום ליהוה?״ (דהי״א כ״ט 5). האנשים שיעסקו בהקמת המקדש אמורים לזכור תמיד את הקריאה להתקדשות ולשירות בלב חפץ. לשם הקמת המשכן במדבר נבחרו אנשים שניחנו בחוכמה, מתנות ומיומנויות מיוחדות מאת ה׳. ״וייאמר משה אל בני ישראל, ראו קרא יהוה בשם, בצלאל בן אורי... למטה יהודה. וימלא אותו, רוח אלוהים, בחוכמה בתבונה ובדעת, ובכל מלאכה... ולהורות, נתן בליבו: הוא ואהליאב... למטה דן. מילא אותם חוכמת לב, לעשות כל מלאכת חרש וחושב, ורוקם... ואורג, עושי, כל מלאכה, וחושבי, מחשבת. ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב, אשר נתן יהוה חוכמה ותבונה בהמה, לדעת לעשות, את כל מלאכת עבודת הקודם, לכל אשר ציווה, יהוה.״ (שמות ל״ה 35-30; ל״ו 1). PK 33.2

צאצאיהם של אותם אומנים ירשו במידה ניכרת את המתנות והכישורים שה׳ הרעיף על אבות אבותיהם. במשך זמן מה נותרו אנשים אלה משבט יהודה ושבט דן ענווים וחפים מאנוכיות. אבל אט אט, כמעט מבלי משים, הם איבדו את האמון באלוהים ואת התשוקה לשרת אותו במסירות מוחלטת. הם דרשו שכר רב יותר בעבור שירותיהם, שכן הם היו אומנים שעסקו באומנויות היפות וניחנו בכישרונות עילאיים. בחלק מהמקרים הוענקה להם בקשתם, אך לרוב הם נטשו את מלאכת המקדש והועסקו בידי עמים שכנים. במקום לטפח את רוח ההקרבה העצמית האצילית שמילאה את ליבותיהם של אבות אבותיהם המזהירים, הם טיפחו רוח של תאוות בצע, שלא חדלה לחמוד לעצמה עוד ועוד. כדי לספק את תשוקותיהם האנוכיות, הם השתמשו במתנות שחוננו בהן מאת ה׳ בשירות מלכים עובדי אלילים. באמצעות כישוריהם, הם הביאו לכלל שלמות מלאכות שהמיטו חרפה על בוראם. PK 33.3

בקרב אנשים אלה חיפש שלמה רב אומן שיפקח על בניית המקדש בהר המוריה. היה בידו פירוט מדוקדק בכתב של כל אחד מחלקיו ואגפיו של הבניין הקדוש. בנוסף, היה באפשרותו להיוועץ בה׳ מתוך אמונה באשר לאנשים המתאימים שהוקדשו לסייע במלאכת המקדש, אנשים שה׳ יעניק להם מיומנות מיוחדת כדי לבצע בדיוק רב את המלאכה הדרושה - אבל שלמה החמיץ את ההזדמנות לפנות לאלוהים באמונה ולבקש את עזרתו. הוא שלח מסר למלך צור וביקש ממנו לשלוח אליו, “איש חכם לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובברזל, ובארגון וכרמיל ותכלת, ויודע, לפתח פיתוחים: עם החכמים, אשר עמי ביהודה ובירושלים.” (דהי׳׳ב ב׳ 6). PK 34.1

מלך צור נענה לבקשתו ושלח אליו את חורם, ‘“בן אשה מין בנות דן, ואביו איש צורי.” (פס׳ 13). מצד אימו היה חורם צאצא של אהליאב, האיש שחונן מאות שנים קודם לכן בתבונה מיוחדת מאת ה׳ לשם הקמת המשכן. PK 34.2

וכך, בראש קבוצת האומנים שהקים שלמה עמד אדם שהמניע לפועלו לא היה שאיפה חסרת אנוכיות לשרת את ה׳. הוא שירת את אלוהי העולם הזה: הממון. כל נימי ישותו היו חדורי אנוכיות צרופה. PK 34.3

בשל כשרונו הנדיר, חורם דרש תשלום גבוה מאוד על שירותיו. אט אט למדו ממנו עמיתיו למלאכה, והחלו לאמץ את העקרונות המושחתים שבהם דגל. בשעה שעבדו לצידו יום אחרי יום, הם נכנעו לתשוקה להשיג לעצמם תשלום זהה לשלו, וחדלו לראות במלאכתם מלאכת קודש. את מקומה של רוח ההכחשה העצמית תפסה רוח של תאוות בצע. התוצאה הייתה דרישה לשכר גבוה יותר, והמלך נענה לה. PK 34.4

ההשפעות הרעות שפעלו בקרבם חדרו לכל ענפי השירות לה׳, ואף התפשטו בכל רחבי הממלכה. ההיענות לדרישה לשכר גבוה נתנה לרבים את ההזדמנות להתמכר לחיי מותרות ופזרנות. העניים נעשקו בידי העשירים; רוח של הקרבה עצמית פסה כמעט מן הארץ. בתוצאותיהן הרות האסון של השפעות אלה ניתן להתחקות אחר אחד הגורמים העיקריים לכפירתו הנוראה של האיש שנחשב לאחד האנשים החכמים ביותר שקמו לאנושות. PK 34.5

לקח בעל חשיבות עמוקה טמון בהבדל החד שבין הרוח והמניעים של האנשים שעסקו בבניית המשכן במדבר, לבין אלה של מקימי היכל שלמה. האנוכיות שאפיינה את מקימי המקדש זהה לאנוכיות המושלת בימינו. רוח של תאוות בצע, המתבטאת בתשוקה להגיע לעמדה הבכירה ביותר ולקבל את המשכורת הגבוהה ביותר, רווחת בעולם. שירות שנעשה בהתנדבות, בלב חפץ, בשמחה וברוח של הקרבה עצמית כדוגמת העושים במלאכת המשכן, הוא תופעה נדירה. אך למעשה זוהי הרוח היחידה האמורה להניע את תלמידי המשיח. אדוננו השמיימי נתן לנו דוגמה לדרך שבה אמורים תלמידיו לשרת. הוא לא הציע תשלום כלשהו בעבור שירותיהם של האנשים שבהם הפציר, ״בואו אחרי ואעשה אתכם דייגי אדם״ (מתי ד׳ 19). תלמידיו היו אמורים לחלוק איתו את חיי ההקרבה העצמית וההתכחשות העצמית. PK 34.6

אל לנו לעבוד למען השכר שאנו מקבלים. המניע שאמור לעודד אותנו לשרת את אלוהים חייב להיות שונה לחלוטין מהמניע האנוכי לעשות למען עצמנו. מסירות חפה מאנוכיות ורוח של הקרבה היו מאז מעולם הדרישה הראשונית לשירות הנושא חן בעיני ה׳. מבחינתו, אין לאנוכיות שום מקום בשירות זה. עלינו להשקיע במאמצינו את המיומנות וההבחנה הדקה, את הדייקנות והתבונה שאלוהי השלמות דורש מהבונים העוסקים בבניית משכנו הארצי; עם זאת, עלינו לזכור בכל מאמצינו, כי הכישרונות הגדולים ביותר או השירות המצוין והמזהיר ביותר יתקבלו בשמיים רק אם ״האני״ שלנו הונח על המזבח כקורבן חי לה׳. PK 35.1

אחת הסטיות מדרך הישר, אשר המיטה לבסוף על מלך ישראל את מפלתו הייתה כניעתו לפיתוי לגזול לעצמו את התהילה שרק אלוהים לבדו ראוי לה. PK 35.2

מהיום שבו הוטלה מלאכת בניית המקדש על שלמה ועד לסיום המלאכה, מטרתו המוצהרת הייתה: ״לבנות בית, לשם יהוה אלוהי ישראל.״ (דהי״ב ו׳ 7). מטרה זו הוכרזה ואוששה קבל עם ועדה בשעת חנוכת המקדש שנערכה בנוכחות כל בני ישראל. בתפילתו אישש המלך את דברי ה׳ שאמר: ״יהיה שמי שם.״ (מלכים א ח׳ 29). PK 35.3

אחד החלקים המרגשים ביותר בתפילתו של שלמה לכבוד חנוכת הבית היה תחינתו לה׳ בעבור הנוכרים שיבואו מארצות רחוקות כדי ללמוד על האל ששמו ותהילתו נודעו בקרב עמי העולם. וזו הייתה תחינתו: ״כ י ישמעון את שמך הגדול, ואת ידך החזקה, וזרועך הנטויה.״ ואז, בשמם של כל אחד ואחד מעובדי ה׳ שאינם מבני ישראל, הפציר שלמה: ״אתה תשמע... ועשית, ככל אשר ייקרא אליך הנוכרי - למען ידעון כל עמי הארץ את שמך, ליראה אותך כעמך ישראל, ולדעת, כי שמך ניקרא על הבית הזה אשר בניתי.״ (פסוקים 42, 43). PK 35.4

בתום חנוכת המקדש הפציר שלמה בבני ישראל לשמור אמונים לאלוהים, ״למען דעת כל עמי הארץ, כי יהוה, הוא האלוהים: אין עוד.״ (פס׳ 60). PK 35.5

האחד שהיה גדול משלמה תכנן את המקדש; חוכמתו ותהילתו של ה׳ נחשפו בתכנון זה. מי שלא ידעו זאת העריצו באופן טבעי את שלמה ושיבחו אותו בתור הארכיטקט ומקים המקדש; אך המלך ויתר על הכבוד הראוי לו בזכות תכנונו או הקמתו של המקדש. כך עשה שלמה גם כשמלכת שבא באה לבקרו. לאחר ששמעה על חוכמתו המופלגת ועל המקדש המפואר שהקים, היא החליטה ״לנסותו בחידות,״ ולראות במו עיניה את נפלאות עבודותיו שהתפרסמו ברחבי תבל. בלוויית פמליית משרתים גדולה עשתה המלכה את הדרך הארוכה לירושלים על גמלים שנשאו “בשמים וזהב רב מאד, ואבן יקרה.״ ״ותבוא אל שלמה, ותדבר אליו את כל אשר היה עם לבבה.״ היא שוחחה עימו על המסתורין האופף את עולם הטבע, ואילו שלמה לימד אותה על טבעו של אלוהי הטבע, הבורא הכביר, השוכן בשמי השמיים ומושל על הכול. “ויגד לה שלמה, את כל דבריה: לא היה דבר נעלם מן המלך, אשר לא הגיד לה.” (מל״א י׳ 3-1; דהי״ב ט׳ 1, 2). PK 35.6

“ותוא מלכת שבא את כל חוכמת עולמה; והבית, אשר בנה... ולא היה בה עוד רוח.״ היא הודתה בפני המלך: “אמת היה הדבר, אשר שמעתי בארצי - על דבריך, ועל חוכמתך. ולא האמנתי לדברים, עד אשר באתי ותראינה עיני.” “והנה לא הוגד לי החצי: הוספת חוכמה וטוב אל השמועה אשר שמעתי. אשרי אנשיך, אשרי עבדיך אלה, העומדים לפניך תמיד, השומעים את חוכמתך.” (מל“א י׳ 8-4; דהי“ב ט׳ 6-3). PK 36.1

לקראת מועד סיום ביקורה הייתה המלכה נפעמת כל כך מהידע שרכשה משלמה על המקור העילאי לחוכמתו ולשגשוגו, עד שנמנעה מלהלל את המלך, אדם בשר ודם, אלא הכריזה: “יהי יהוה אלוהיך, ברוך, אשר חפץ בך, לתיתך על כסא ישראל, באהבת יהוה את ישראל, לעולם, וישימך למלך, לעשות משפט וצדקה.” (מל“א י׳ 9). זהו הרושם שה׳ חפץ שיוטבע בלבבות כל בני האדם. “וכל מלכי הארץ, מבקשים את פני שלמה, לשומע, את חוכמתו, אשר נתן האלוהים, בליבו.” (דהי“ב ט׳ 23). לזמן מה חלק שלמה כבוד לה׳ בכך שכיוון את בני האדם אל בורא השמיים והארץ, מלך היקום רב החוכמה. PK 36.2

אילו המשיך שלמה להסב בענווה את תשומת ליבם של בני האדם ממנו אל האלוהים, שהעניק לו חוכמה, עושר וכבוד, היו חייו שונים מן הקצה אל הקצה! אך בשעה שעטו של המחבר המקראי תיעדה בהשראת רוח הקודש את מעלותיו ומידותיו הטובות של שלמה, היא אף העניקה לנו עדות מהימנה על מפלתו. המלך שהגיע לשיא גדולתו ונהנה מעושר ושפע הפך מסוחרר כל כך מהצלחתו, עד שאיבד את שווי המשקל שלו, ומעד. PK 36.3

לאורך השנים, התהילה וההערצה שקיבל ללא הרף מעמי הארץ השפיעו על שלמה עד שלא יכול היה לעמוד בפרץ. PK 36.4

החוכמה שחונן בה מאת ה׳ כדי לרומם את האל, מילאה אותו גאווה. לבסוף, הוא הניח לבני האדם לדבר בשבחו כמי שראוי לתהילה ולשבח על ההיכל היפהפה, שאין דומה לו ביופיו ובהדרו, שאותו תכנן והקים לכבוד “שמו של אלוהי ישראל.” PK 36.5

לפיכך נודע היכל ה׳ בקרב עמי העולם בתור “מקדש שלמה.” מלך בשר ודם זה נטל לעצמו את התהילה השייכת לאל עליון שהוא “עוז מעל גבה.” (קהלת ה׳ 8). PK 36.6

גם בימינו מתייחסים לעיתים קרובות למקדש שעליו הכריז שלמה: “כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי” (דהי“ב ו׳ 33) בתור “מקדש שלמה,” ולא כאל היכל ה׳. PK 36.7

אין חולשה אנושית גדולה יותר מאשר זו הגורמת לאדם להניח לאנשים לחלוק לו כבוד על מתנות שהשמיים הרעיפו עליו. אלוהים חייב להיות הראשון והאחרון והטוב ביותר בכל דבר בחיים של כל אדם מאמין. שום מניעים אנוכיים לא יצננו את אהבתו לאלוהים; בהתמדה ובקביעות הוא יגדיל את הכבוד שאבינו שבשמיים יקבל. כשאנו מרוממים באמונה את שמו של האל, נתונים הדחפים שלנו תחת השגחת השמיים, ואנו חופשיים לפתח את כוחות הנפש והרוח שלנו. PK 37.1

ישוע אדוננו רומם תמיד את שמו של אביו שבשמיים. הוא לימד את תלמידיו להתפלל: ‘אבינו שבשמים, יתקדש שמך׳׳ (מתי ו׳ 9). בסיום התפילה, עליהם לא לשכוח להודות: “כי לך... התפארת.׳׳ (פס’ 13). רופאנו הנשגב נזהר כל כך להסב את תשומת הלב של בני האדם ממנו אל מקור גבורתו, עד שהמון העם, שהיה אחוז פליאה לנוכח הנסים שחולל, לא הילל אותו, אלא את אלוהי ישראל. ככתוב, ׳׳כראות העם אילמים מדברים, נכים בריאים, פיסחים מהלכים ועיוורים רואים, נתמלאו פליאה ושיבחו את אלוהי ישראל.׳׳ (מתי ט“ו 31). בתפילה הנפלאה שהמושיע נשא לפני צליבתו, הוא הכריז: ׳׳אני פארתיך עלי אדמות,׳׳ ואז התחנן: ״אבי... פאר נא את בנך בכבוד למען יפאר הבן אותך.׳׳ ׳׳אבי הצדיק, העולם לא הכירך, אבל אני הכרתיך, ואלה הכירו שאתה שלחתני. הודעתי להם את שמך ואוסיף להודיע, כדי שתהיה בהם האהבה אשר אהבתני ואני אהיה בהם.׳ (יוחנן י׳׳ז 1, 4, 25, 26). PK 37.2

׳׳כה אמר יהוה, אל יתהלל חכם בחוכמתו, ואל יתהלל הגיבור, בגבורתו; אל יתהלל עשיר, בעושרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידע אותי, כי אני יהוה, עושה חסד משפט וצדקה בארץ: כי באלה חפצתי, נאום יהוה.׳׳ (ירמיהו ט’ 22, 23). PK 37.3

“אהללה שם אלוהים... ואגדלנו בתודה.”
“לך יאה, אדוננו ואלוהינו, לקבל את הכבוד והיקר והגבורה.”
“אורך, אדוני אלוהי, בכל לבבי; ואכבדה שמך לעולם.”
“גדלו ליהוה איתי; ונרוממה שמו יחדיו.” (תהילים ס“ט 31; ההתגלות ד’ 11; תהילים פ“ו 12; ל“ד 4). PK 37.4

החדרתם של עקרונות שהובילו את המאמין לנטוש את רוח ההקרבה העצמית ולבקש לרומם את עצמו, לוותה בסילוף גס נוסף של התוכנית האלוהית בעבור ישראל. אלוהים ייעד את עמו להיות אור העולם. תהילת תורתו הקדושה הייתה אמורה לזרוח מן העם באמצעות חיי ציות למצוותיה. כדי לבצע את תוכניתו, אלוהים העניק לעם הנבחר מיקום אסטרטגי חשוב בקרב עמי העולם. PK 37.5

בימי שלמה השתרעה ממלכת ישראל מחמת שבצפון ועד מצרים בדרום, ומן הים התיכון עד נהר פרת. PK 37.6

בשטח זה, שהיווה את טבור העולם העתיק, נסללו דרכים ראשיות רבות לסחר עם העולם, ושיירות רבות שבו ועברו דרכו ללא הרף. כך ניתנה לשלמה ולעמו הזדמנות לחשוף בפני כל עמי העולם את אופיו של מלך מלכי המלכים, וללמדם לירוא ולהעריץ את ה׳, לכבדו ולציית לו. העולם כולו היה אמור לרכוש את הידע הזה. באמצעות תורת הקורבנות, המשיח היה אמור להיות מרומם לפני העמים, כדי שהכול יוכלו לנחול חיי עולם. PK 38.1

שלמה, שהוצב בראש האומה שיועדה לשמש אור לגויים, היה אמור להשתמש בחוכמה, בעוצמה ובכוח ההשפעה שה׳ העניק לו, כדי להקים ולנצח על תנועה גדולה שתאיר את עיניהם של היושבים בחושך, שלא הכירו את אלוהים ואת תורת האמת שלו. בדרך זו היו המוני בני אדם מקבלים על עצמם את עולה של תורת ה׳, וכך, ישראל הייתה מוגנת מפני הרעות החולות של המנהגים האליליים, ואלוהים היה מרומם וזוכה לכבוד עצום ולתהילה. אולם שלמה שכח את התכלית הנשגבת הזו. הוא החמיץ את ההזדמנויות הנפלאות שנקרו בדרכו להאיר את עיניהם של הגויים ששבו ועברו דרך ארצו או התארחו בערי הבירה של מחוזותיה. PK 38.2

את מקומה של רוח הבישור שאלוהים נטע בלבבותיהם של שלמה ובני ישראל שדבקו בו, תפסה רוח של חומרנות ותאוות כוח. ההזדמנויות שנפתחו להם באמצעות סחר החוץ ומגעים עם אומות רבות שימשו אותם להאדרת כוחם. שלמה ביקש לחזק את כוחו המדיני בכך שבנה ערים מבוצרות בשערי דרכי המסחר. הוא בנה מחדש את גזר שליד יפו, שישבה על הדרך בין מצרים וסוריה; בית חורון שממערב לירושלים חלשה על דרך המלך שהובילה מלב יהודה לגזר ולמישור החוף; מגידו שכנה על דרך השיירות שהובילה מדמשק למצרים, ומירושלים צפונה; ״תדמור במדבר״ (דהי״ב ח׳ 4), שכנה בצדי דרך השיירות שבאו מן המזרח. כל הערים הללו היו בצורות. שלמה ניצל את יתרונות המסחר של הנמל שמוקם בשערי ים סוף באמצעות הקמת צי ספינות ״בעציון גבר... על שפת ים סוף בארץ אדום.״ ספנים ״יודעי ים״ שבאו מצור חברו ל״עבדי שלמה״, איישו את הספינות שיצאו לדרכן ל״אופירה, וייקחו משם זהב... עצי אלמוגים הרבה מאוד, ואבן יקרה.״ (דהי״א ט׳ 26, 28; י׳ 11). PK 38.3

הכנסותיהם של המלך ושל רבים מנתיניו גדלו מאוד, אבל המחיר היה כה כבד! בשל החמדנות וקוצר הראות של אלה שדבר ה׳ הופקד בידיהם, אינספור בני אדם שעברו בהמוניהם בדרכיה הראשיות של הארץ נותרו בבורותם, ולא ידעו את ה׳. PK 38.4

הדרך שנטל המשיח בימי חייו עלי אדמות עמדה בניגוד חד לדרך שבה צעד שלמה. המושיע, על אף שקיבל ״כל סמכות בשמיים ובארץ״ (מתי כ״ח 18), לא השתמש בה מעולם כדי להאדיר את שמו ואת כוחו. שום חלום לכיבוש שטחים בעולם הזה ושום שאיפה לגדולה ארצית, לא השחיתו את שירותו כליל השלמות בעבור האנושות. הוא הכריז: ״לשועלים יש מאורות ולעוף השמים קינים, אך בן האדם אין לו מקום להניח את ראשו.״ (מתי ח׳ 20). מי שנענה לצו השעה והתגייס לשירות האדון, רב הפועלים הנשגב, טוב ייעשה אם ילמד את דרכיו. המושיע ניצל את ההזדמנויות שנקרו בדרך המלך הכבירה שבה צעד. בהפסקות שבין מסעותיו שהה ישוע בכפר נחום, שנודעה בתור “עירו” )מתי ט’ 1(. העיר ששכנה לצד הדרך הראשית שהובילה מדמשק לירושלים ולים התיכון, התאימה מאוד לשמש מרכז לפועלו של המושיע. אנשים מארצות רבות עברו בה או שהו בה בדרכם. שם פגש ישוע אנשים מכל האומות והמעמדות. בדרך זו הופצה תורתו בבתי אב רבים בקרב האומות. בדרך זו התעורר עניין רב בנבואות שהצביעו על המשיח, ובשורתו הוצגה בפני העולם. PK 38.5

ההזדמנויות שיש לנו בימינו לפגוש אנשים מכל העמים והמעמדות עצומות בהרבה מכפי שהיו בישראל הקדומה, שכן “דרכי המלך” התרבו מאוד. בדומה למשיח, שליחיו של האל העליון בימינו צריכים להתייצב בדרכי המלך הכבירות הללו, שם יוכלו לפגוש המוני בני אדם מכל קצווי תבל. בדומה למשיח, שפעל בצילו של ה’, עליהם לזרוע את זרעי הבשורה ולהציג בפני בני האדם את האמיתות היקרות של כתבי הקודש, אשר יכו שורש בלב ובנשמה וינצו לחיי נצח. PK 39.1

חמורים הם הלקחים מכישלונה של ישראל בשנים שבהן מלכה ועמה זנחו את התכלית הנשגבת שיועדה להם. חסידי ה’ בימינו, שליחי השמיים המרכיבים את קהילת המשיח האמיתית, חייבים לעמוד איתנים, להתעלות על נקודות התורפה שלהם, ואפילו על כישלונם; שכן על שכמם מוטלת המשימה לסיים את המלאכה שהוטלה על האנושות, ולפתוח את עידן יום הדין הגדול. עם זאת, עליהם להיזהר באותן השפעות שהכשילו את ישראל בימי שלמה. השטן, אויב הצדקה וכוחותיו, התחפרו היטב; לכן, רק באמצעות גבורת ה’ יעלה בידנו לנחול ניצחון. העימות שלפנינו דורש מאיתנו להתכחש לעצמנו, לבטוח אך ורק באלוהים, ולהשתמש בתבונה בכל הזדמנות הנקרית בדרכנו לשם ישועת האנושות. ברכת האדון תנוח על קהילתו בשעה שהיא תתקדם בעצה אחת ולב אחד, ותגלה לעולם השרוי באפלה את יופייה של הקדושה הנגלית ברוח של הקרבה עצמית על פי מופת המשיח, במטרה לרומם את אלוהים ולא את האדם, ולשרת באהבה וללא ליאות את בני האדם הנזקקים כל כך לברכותיה של הבשורה. PK 39.2