מלכי ונביאי ישראל

הקמת וחנוכת המקדש

שלמה הוציא אל הפועל את התוכנית שדוד רקם בליבו במשך שנים רבות. הוא הקים מקדש לה׳, ועשה זאת בחוכמה רבה. במשך שבע שנים המתה ירושלים תכונה רבה. פועלים רבים עסקו ביישור אדמת האתר הנבחר, בניית קירות תומכים גדולים והנחת יסודות רחבים. הם הניחו “אבנים גדולות אבנים יקרות, ליסד הבית - אבני גזית.” הם ניסרו והכינו את קורות העצים הכבדות שהובאו מיערות הלבנון, והחלו בבניית המקדש המפואר. (מלכים א ה׳ 32-31). PK 19.1

בד בבד עם איסוף ועיבוד העצים והאבנים לבניית המקדש, משימה שרבבות עובדים הקדישו את כל זמנם ומרצם להשלמתה, הלכה והתקדמה בנייתם של רהיטי וכלי המקדש בניצוחו של חורם מצור. הכתוב מעיד עליו: “יודע לעשות בזהב ובכסף בנחושת בברזל באבנים ובעצים בארגמן בתכלת ובבוץ ובכרמיל...” (דברי הימים ב, ב׳ 14-13). PK 19.2

הבנייה על הר המוריה התבצעה בדממה, שכן, “והבית בהבנתו - אבו שלמה מסע, נבנה; ומקבות והגרזן כל כלי ברזל, לא נשמע בבית בהבנתו.״ (מל׳׳א ו׳ 7; דהי“ב ד׳ 19). כלי המקדש היפים, “כל הכלים, אשר בית האלוהים,” יוצרו והושלמו בהתאם לתוכניות שמסר דוד לשלמה (מל“א ו׳ 7; דהי“ב ד׳ 19). הללו כללו את מזבח הקטורת, שולחן לחם הפנים, המנורה ונרותיה וכלים נוספים שיועדו לעבודת הקודש של הכוהנים באגף הקדש, כלים שנעשו מ“זהב... מכלות זהב,” כלומר, זהב טהור (דהי“ב ד׳ 21). את רהיטי וכלי הנחושת, מזבח העולה, הכיור הגדול שעמד על שנים עשר שוורים, הכיורים הקטנים, וכלים רבים אחרים, “בכיכר הירדן יצקם המלך, בעבי האדמה, בין סוכות, ובין צרדתה. ויעש שלמה כל הכלים האלה, לרוב מאד,” כדי שלא יחסר דבר. (דהי“ב ד׳ 18-17). PK 19.3

יופיו של ההיכל המפואר ששלמה ורעיו בנו לכבוד ה׳ ולעבודתו היה עוצר נשימה. שום מבנה אחר לא דמה לו בפארו הרב. עטור אבנים יקרות, מוקף חצרות מרווחות ודרכי גישה יפהפיות, פניו מכוסים עצי ארזים מגולפים וזהב מלוטש, ההיכל עצמו עם הוילונות והפרוכות הרקומים והרהיטים המפוארים ויקרי הערך שימש סמל הולם לקהילת האלוהים עלי אדמות, אשר במהלך הדורות נבנתה על פי הדגם האלוהי בעזרת חומרים שהושוו ל“זהב, כסף ואבנים יקרות,” “כזוית מחוטבות, תבנית היכל׳׳ (האיגרת הראשונה אל הקורינתיים ג׳ 12; תהילים קמ“ד 12). במקדש רוחני זה, המשיח “הוא אבן הפינה. בו כל הבנין מחובר יחד וגדל להיות היכל קודש ליהוה.” (אל האפסים ב׳ 20, 21). PK 19.4

סוף סוף הסתיימה בניית ההיכל שתוכנן בידי דוד והוקם בידי שלמה בנו. “ויכל שלמה את בית יהוה... ואת כל הבא על לב שלמה, לעשות בבית יהוה... הצליח.” (דהי׳׳ב ז׳ 11). נותר רק דבר אחד לעשות כדי שההיכל שעיטר את פסגת המוריה ישמש משכן לאלוהים, בהתאם לחלומו ולשאיפתו הגדולה של דוד שאמר “כי לא לאדם הבירה, כי ליהוה אלוהים” (דהי׳׳א כ“ט 1), והוא: לערוך את טקס חנוכת המקדש החגיגי כדי להקדיש את ההיכל קבל עם ועדה לה׳ ולעבודת הקודש. PK 20.1

האתר שעליו נבנה המקדש נחשב מימי קדם למקום קדוש. כאן הביע אברהם, אבי האומה, את נכונותו להעלות את בנו לעולה תוך ציות למצוות ה׳. כאן חידש ה׳ את הברית המבורכת עם אברהם, שכללה את ההבטחה המשיחית הנפלאה על גאולת האנושות באמצעות קורבנו של בן האלוהים (ראו בראשית כ“ב 9, ופרקים ט׳׳ז-י׳׳ח). כאן העלה דוד עולות ושלמים כדי לעצור את חרב הנקם של המלאך המשחית, ואלוהים נעתר לבקשתו וענה לו באש שירדה מהשמיים על מזבח העולה (ראו דהי“א כ“א). עתה נאספו חסידי ה׳ באתר הקדוש כדי לפגוש את אלוהים ולכרות מחדש את בריתם איתו. PK 20.2

המועד שנבחר לחנוכת המקדש היה הולם ביותר: החודש השביעי, שבו המוני העם עלו לרגל לירושלים מכל רחבי הממלכה כדי לחגוג את חג הסוכות ברוב ששון ושמחה. הקוצרים סיימו זה עתה את הקציר, עמל השנה הבאה טרם החל, והעם היה חופשי מדאגות ויכול היה להקדיש את עצמו לאירועי החג החגיגיים והשמחים. PK 20.3

בשעה היעודה התאספו המוני בית ישראל בחצרות המקדש יחד עם נציגים מארצות רבות שהיו עטויים בשלל בגדים הדורים. המחזה היה מרהיב ומפואר במיוחד. שלמה הגיע בלוויית זקני ישראל ויתר נכבדי העם מחלק אחר בעיר, שממנו הועלה ארון העדות. מהמשכן ששכן בגבעון העלו הכוהנים והלווים את “הארון ואת אוהל מועד, ואת כל כלי הקודש אשר באוהל” (דהי“ב ה׳ 5). שרידים עתיקים אלה שבני העם נצרו בליבם הזכירו להם את החוויות המוקדמות של בני ישראל בשנות נדודיהם במדבר ואת כיבוש כנען. שרידים קדושים אלה מצאו עכשיו משכן קבע בהיכל המפואר שהוקם במקומו של אוהל מועד. PK 20.4

כששלמה הביא להר המוריה את ארון ה׳ שהכיל את שני לוחות הברית העשויים אבן, שעליהם חרט ה׳ באצבעו את עשרת הדברות, הוא נהג כדוד אביו. מדי ששה צעדים עצר והעלה זבח לה׳. בשירה, בנגינה ובטקס רב רושם הביאו “הכוהנים את ארון ברית יהוה אל מקומו, אל דביר הבית, אל קודש הקודשים: אל תחת כנפי הכרובים״ (פס׳ 7). לאחר צאתם מקודש הקודשים, הם נערכו במקומות שיועדו להם. המשוררים (הלוויים) שלבשו פשתן לבן ואחזו “במצלתים ובנבלים וכינורות״, עמדו מזרחית למזבח יחד עם מאה ועשרים כוהנים שתקעו בחצוצרות. (ראו פס׳ 12). ״ויהי כאחד למחצצרים (למחצרים) ןלמשוררים להשמיע קול אחד להלל ולהודות ליהוה, וכהרים קול בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר ובהלל ליהוה כי טוב, כי לעולם חסדו; והבית מלא ענן, בית יהוה. ולא יכלו הכוהנים לעמוד לשרת, מפני הענן: כי מלא כבוד יהוה את בית האלוהים״ (פסוקים 13, 14). PK 20.5

כששלמה הבין את משמעותו של ענן ה׳ שמילא את ההיכל, הוא הכריז: PK 21.1

״יהוה אמר, לשכון בערפל.
ואוי בניתי בית זבול, לך;
ומכוןן לשיבתך, עולמים.”
(דברי הימים ב ו’ 1,2)
“יהוה מלך,
ירגזו עמים;
תנוט הארץ.
יהוה, בציון גדול;
ורם הוא על כל העמים.
יודו שמך, גדול ונורא;
קדוש הוא...
“רוממו, יהוה אלוהינו,
והשתחוו, להדום רגליו:
רדוש הוא.” (תהילים צ״ט 1-5). PK 21.2

בלב חצר המקדש ניצבה ה״עזרה״, מעין במה שעליה עמד שלמה. אלה היו ממדיה: ״חמש אמות אורכו וחמש אמות רוחבו, ואמות שלוש קומתו.״ כשכפיו נשואות השמיימה בירך שלמה את כל קהל ישראל שעמד לפניו. (דהי״ב ו׳ 13, 3). PK 21.3

הוא הכריז: ״ברוך יהוה אלוהי ישראל, אשר דיבר בפיו את דויד אבי; ובידיו מלא, לאמור... ואבחר בירושלים, להיות שמי שם.״ (פסוקים 6-4). PK 21.4

הוא כרע על ברכיו על הבמה ונשא לאוזני כל בית ישראל את תפילת חנוכת הבית. בנושאו את ידיו השמיימה, בשעה שהעדה הרכינה את ראשה בהשתחווייה, עתר המלך: ״יהוה אלוהי ישראל אין כמוך אלוהים בשמים ובארץ: שומר הברית, והחסד, לעבדיך, ההולכים לפניך בכל לבם.״ PK 21.5

״האומנם, ישב אלוהים את ההאדם, על הארץ? הנה שמים ושמי השמים, לא יכלכלוך, ואף, כי הבית הזה אשר בניתי? ופנית אל תפילת עבדך, ואל תחנתו יהוה אלוהי: לשמע אל הרינה ואל התפילה... אשר יתפלל עבדך, אל המקום הזה. ושמעת אל תחנוני עבדך, ועמך ישראל, אשר יתפללו האל המקום הזה; ואתה תשמע ממקום שבתך, מן השמים, ושמעת, וסלחת...״ PK 22.1

״ואם ינגף עמך ישראל, לפני אויב, כי יחטאו לך; ושבו והודו האת שמך, התפללו והתחננו לפניך בבית הזה. ואתה, תשמע מן השמים, וסלחת לחטאת עמך ישראל; והשיבותם אל האדמה, אשר נתתה להם, ולאבותיהם.״ PK 22.2

״בהעצר השמים ולא יהיה מטר, כי יחטאו לך; והתפללו האל המקום הזה, והודו את שמך, מחטאתם ישובון, כי תענם. ואתה תשמע השמים, וסלחת לחטאת עבדיך ועמך ישראל, כי תורם אל הדרך הטובה, אשר ילכו בה; ונתתה מטר על הארץ, אשר נתתה לעמך לנחלה.״ PK 22.3

“רעב כי יהיה בארת, דבר כי יהיה שידפון וירקון ארבה וחסיל כי יהיה, כי יצר לו אויביו, בארץ שעריו: כל נגע וכל מחלה. כל תפילה כל תחינה, אשר יהיה לכל האדם, ולכל עמך ישראל, אשר ידעו, איש נגעו ומכאובו, ופרש כפיו, אל הבית הזה. ואתה תשמע מן השמים מכון שבתך, וסלחת, ונתתה לאיש ככל דרכיו, אשר תדע את לבבו... למען, יראוך, כל הימים, אשר הם חיים על פני האדמה, אשר נתתה, לאבותינו.” PK 22.4

“וגם, אל הנוכרי, אשר לא מעמך ישראל, הוא; ובא מארץ רחוקה, למען שמך כי ישמעון, את שמך הגדול, ואת ידך החזרה, וזרועך הנטויה; ובא והתפלל, אל הבית הזה. אתה תשמע השמים, מכון שבתך, ועשית, ככל אשר יקרא אליך הנוערי — למען ידעון כל עמי הארץ את שמך, ליראה אותך כעמך ישראל, ולדעת, כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי.” PK 22.5

“כי יצא עמך למלחמה על אויבו, דרך אשר תשלחם; והתפללו אל יהוה, דרך העיר אשר בחרת בה, והבית, אשר בניתי לשמך. ושמעת, השמים, את תפילתם ואת תחינתם; ועשית משפטם.” PK 22.6

“כי יחטאו לך, כי אין אדם אשר לא יחטא, ואנפת בם, ונתתם לפי אויב; ושבום שוביהם אל ארץ האויב, רחוקה או קרובה. והשיבו אל ליבם בארץ אשר נשבו שם; ושבו והתחננו אליך, בארץ שוביהם לאמור, חטאנו והעוינו, רשענו. ושבו אליך, בכל לבבם ובכל נפשם, בארץ אויביהם, אשר שבו אתם; והתפללו אליך, דרך ארצם אשר נתתה לאבותם, העיר אשר בחרת, והבית אשר בניתי לשמך.” PK 22.7

“ושמעת מן השמים ממכון שבתך, את תפילתם ואת תחינותיהם, ועשית משפטם; וסלחת לעצמך, אשר חטאו לך.” PK 22.8

“עתה אלוהי, יהיו נא עיניך פתוחות, ואוזניך, קשובות לתפילת המקום הזה. ועתה, קומה יהוה אלוהים לנוחך, אתה, וארון עוזך; כוהניך, יהוה אלוהים, ילבשו תשועה, וחסידיך ישמחו בטוב. יהוה אלוהים, אל תשב פני משיחך: זכרה לחסדי דויד עבדך (דברי הימים ב׳ ו׳:14-42). PK 22.9

כשסיים שלמה להתפלל, ״אש ירדה מהשמים, ותאכל העולה והזבחים.״ מן הכוהנים נבצר להיכנס לבית ה’, “כי מלא כבוד יהוה את בית יהוה.” כאשר כל בני ישראל חזו בתפארת כבוד ה׳ על הבית, הם נפלו על פניהם ארצה בהשתחווייה ובהלל באמרם ״ הודו ליהוה כי־טוב כי לעולם חסדו:״ (תהילים קיח׳:1) PK 23.1

המלך והעם העלו קורבנות לפני ה׳. ככתוב, ״ויזבח המלך שלמה, את זבח הבקר, עשרים ושנים אלף, וצאן מאה ועשרים אלף; ויחנכו את בית האלוהים, המלך וכל העם.״ (דהי״ב ז׳ 5-1). במשך שבעה ימים נערכה חגיגת חנוכת הבית ברוב שמחה. בני ישראל מכל קצווי הממלכה נכחו שם: ״קהל גדול מאד: מלבוא חמת, עד נחל מצרים.״ בשבוע שלאחר מכן נחגג חג הסוכות ברוב ששון. בתום חגיגות חנוכת הבית וחג הסוכות שבו העם לבתיהם, ״שמחים, וטובי לב, על הטובה אשר עשה יהוה לדויד ולשלמה, ולישראל עמו.״ (פסוקים 8, 10). PK 23.2

המלך עשה כל שביכולתו כדי לעודד את בני העם להתמסר לה׳ ולשירותו בכל ליבם ומאודם, וזאת כדי לרומם את שמו הקדוש. עתה, כפי שקרה בגבעון בראשית מלכותו, קיבל מלך ישראל אישוש לברכת ה׳ עליו. ה׳ נגלה לפניו בחזון לילה, ואמר PK 23.3

לו: ״שמעתי את תפילתך, ובחרתי במקום הזה לי, לבית זבח. הן אעצור השמים ולא יהיה מטר, והן אצוה על חגב לאכול הארץ; ואם אשלח דבר בעמי, ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם, ויתפללו ויבקשו פני, וישובו מדרכיהם הרעים — ואני אשמע מן השמים, ואסלח לחטאתם, וארפא את ארצם. עתה, עיני יהיו פתוחות ואוזני קשובות, לתפילת המקום הזה. ועתה, בחרתי והקדשתי את הבית הזה, להיות שמי שם, עד עולם; והיו עיני וליבי שם, כל הימים.״ (פסוקים 16-12). PK 23.4

אילו שמרה ישראל אמונים לה׳, היה ההיכל המפואר והמרהיב הזה ניצב לעד על כנו, אות נצחי לחסדו המיוחד של ה׳ על עמו הנבחר. ה׳ הכריז: ״ובני הנכר, הנלוים על יהיו לשרתו, ולאהבה את שם יהוה, להיות לו לעבדים, כל שומר שבת מללו, ומחזיקים בבריתי. והביאותים אל הר קדושי, ושמחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון, על מזבחי: כי ביתי, בית תיפלה יקרא לכל העמים.״ (ישעיה נ״ו 7-6). ה׳ הבהיר מפורשות באזני המלך שלמה את החובה המוטלת עליו: ״ואתה אם תלך לפני, כאשר הלך דויד אביך, ולעשות, ככל אשר ציוותיך; וחורי ומשפטי, תשמור. והקימותי את כיסא מלכותך: כאשר כרתי לדויד אביך לאמור, לא יכרת לך איש, מושל בישראל.״(דהי״ב ז׳ 17, 18). PK 23.5

אילו המשיך שלמה לשרת את ה׳ בענווה ובכניעה, הייתה לשלטונו השפעה מבורכת עצומה על העמים השכנים, עמים שהתרשמו לטובה משלטונו של דוד אביו ומדברי החוכמה ומפעליו הכבירים של שלמה בראשית שלטונו. ה׳ שחזה את הפיתויים העזים שיתלוו לעושר, להצלחה ולכבוד הארצי שינחל המלך, הזהיר את שלמה מפני הכפירה ופרי הבאושים שלה, והודיע לו מראש את תוצאותיו המרות של החטא. הוא הכריז שאפילו המקדש היפהפה יהפוך ״למשל ולשנינה, בכל העמים,” ויחרב: “והבית הזה אשר היה עליון, לכל עובר עליו ישם; ואמר, במה עשה יהוה ככה, לארץ הזאת, ולבית הזה? ואמרו, על אשר עזבו את יהוה אלוהי אבותיהם אשר הוציאם מארץ מצרים, ויחזיקו באלוהים אחרים, וישתחוו להם ויעבדום; על כן הביא עליהם, את כל הרעה הזאת.” (פסוקים 20, 22). PK 23.6

שמח, מאושש ומעודד מתשובת ה׳ אליו במענה לתפילתו בעבור ישראל, פתח שלמה את התקופה המזהירה ביותר של מלכותו, שבמהלכה ביקשו מלכי העולם העתיק את קרבתו. ככתוב: ״וכל מלכי ישראל, מבקשים את פני שלמה — לשמוע, את חוכמתו, אשר נתן אלוהים, בליבו.״(דהי״ב ט׳ 23). רבים באו לישראל כדי להתרשם מדרכי הממשל של שלמה ולקבל הנחייה ועצה מפיו לפתרון בעיות קשות. PK 24.1

בשעה שביקרו אצל שלמה, המלך לימד אותם על אלוהים הבורא, והם שבו לארצותיהם ובליבם ידע ברור על אלוהי ישראל ואהבתו לאנושות. עתה הם ראו בעולם הטבע עדות לאהבתו של ה׳ וביטוי לאופיו הרם והנשגב, ורבים מהם החלו לעבוד את אלוהי ישראל ולראות בו את אלוהיהם. PK 24.2

ענוותו של שלמה בימים שבהם החל לשאת את משא עמו, והכריז לפני ה׳: ״ואנכי נער קטן, לא אדע צאת ובא״ (מל״א ג׳ 7), אהבתו העזה לאלוהים, יראת הכבוד שלו לעניינים שברוח, העובדה שלא נתן אמון בעצמו ובטח אך ורק בה׳ ורוממותו את הבורא - כל התכונות המופתיות הללו נחשפו בשעת עריכת טקסי חנוכת הבית, כשהמלך כרע על ברכיו בענווה, התפלל לכבוד חנוכת המקדש ועתר בעבור עמו. תלמידי המשיח בימינו צריכים להישמר פן יאבדו את יראת הכבוד לה׳. כתבי הקודש מלמדים את בני האדם כיצד לפנות אל בוראם: בענווה, כניעה ויראת כבוד, באמצעות אמונה במושיע. מחבר מזמורי התהילים הכריז: PK 24.3

״כי אל גדול יהוה; ומלך גדול, על כל אלוהים... בואו, נשתחוה ונכרעה; נברכה, לפני יהוה עשנו.״ (תהילים צ״ה 6-3). PK 24.4

הן בתפילה והלל הנערכים בציבור והן בהתייחדות אישית עם ה׳ ניתנה לנו הזכות להשתחוות לפני אלוהים בשעה שאנו נושאים אליו את תחינותינו. ישוע המשיח, המופת שלנו ״כרע על ברכיו והתפלל.״ (לוקס כ״ב 41). גם תלמידיו עשו זאת, לדוגמה, כתוב ששמעון כיפא ״כרע על ברכיו והתפלל.״(מה״ש ט׳ 40). שאול השליח הכריז: ״משום כך כורע אני על ברכי לפני האב.״ (אל האפסים ג׳ 14). בשעה שעזרא התוודה לפני ה׳ על חטאי עמו, הוא השתחווה לפניו. (ראו עזרא ט׳ 5.) על דניאל נאמר, ״שלוש פעמים ביום הוא כורע על ברכיו ומתפלל ומודה לפני אלוהיו.״ (דניאל ו׳ 10). PK 24.5

יראת כבוד אמיתית לה׳ נובעת מידיעת גדולתו האינסופית ומההכרה בנוכחות השכינה. תחושה זו של קרבה לאל הנסתר מן העין אמורה להטביע רושם עמוק בליבו של האדם. שעת ההתייחדות עם ה׳ ומקום ההתייחדות עימו נחשבים קדושים, שכן אלוהים שוכן שם. כאשר יראת הכבוד לה׳ מתבטאת בהתנהגותו וביחסו של המתפלל, הרגש המשפיע עליו יעשה עמוק יותר. מחבר מזמורי התהילים מכריז: ״קדוש ונורא שמו.” (תהילים קי“א 9). כשהמלאכים מבטאים את השם הקדוש הזה, הם מכסים את פניהם. לכן, גם אנו, בני אנוש חוטאים, צריכם לשאת את שמו על דל שפתינו ביראת כבוד כזו! PK 24.6

טוב יעשו המאמינים, המבוגרים והצעירים כאחד, אם יהגו בדברי כתבי הקודש על היחס שאנו אמורים לתת למקום שבו שוכנת שכינת ה׳. משה רבנו הצטווה: ״של נעליך, מעל רגליך - כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא.” (שמות ג 5). לאחר שמלאך ה׳ התגלה לפני יעקב, הכריז יעקב: ׳׳אכן יש יהוה במקום הזה; ואנוכי, לא ידעתי... אין זה, כי אם בית אלוהים, וזה, שער השמים.׳׳ (בראשית כ“ח 16, 17). PK 25.1

בדברים שהכריז שלמה בשעת חנוכת הבית, הוא ביקש לעקור מלב הנוכחים את האמונות הטפלות בנוגע לבורא, אשר העיבו על מוחם של עובדי האלילים. אלוהי השמיים שונה בתכלית שינוי מאלוהי הגויים האליליים: הוא אינו יכול לשבת במקדש מעשי ידי אדם; אולם אלוהים יפגוש את חסידיו באמצעות רוח קודשו בשעה שיתאספו יחדיו במקדש שהוקדש לעבודתו. מאות שנים מאוחר יותר לימד שאול השליח את אותה אמיתה כשהכריז: “האל אשר עשה זאת העולם וכל אשר בו. הוא אדון השמים והארץ ואין הוא שוכן בהיכלות מעשה ידיים; גם אין ידי אדם משרתות אותו כאילו הוא זקוק לאיזה דבר, שהרי לכל הוא נותן חיים ונשמה וכל דבר... למען יחפשו את האלוהים; אולי יגששו אחריו וימצאו אותו, אף שאינו רחוק מכל אחד מאיתנו. הן בו אנחנו חיים ומתנועעים וקיימים...” (מעשי השליחים י“ז 28-24). PK 25.2

“אשרי הגוי, אשר יהוה אלוהיו;
העם, בחר לנחלה לו.
משמים הביט יהוה;
ממכון שבתו השגיח,
אל כל יושבי הארץ.”
“יהוה בשמים הכין כסאו;
ומלכותו בכל משלה.”
“מי אל גדול, כאלוהים.
אתה האל, עשה פלא;
הודעת בעמים עוזך.” (תהילים ל“ז 12-14; ק“ג 19; ע“ז 14,15) PK 25.3

על אף שה׳ אינו שוכן במקדש מעשה ידי אדם, הוא מכבד בנוכחותו את אסיפות חסידיו. הוא הבטיח שבשעה שהם יתאספו כדי לחלות את פניו, להתוודות על חטאיהם ולהתפלל איש בעבור חברו, הוא יפגוש אותם באמצעות רוח קודשו. אך חסידי ה’ המתכנסים כדי לעבוד אותו צריכים לסלק מקרבם כל דבר רשע. אלמלא יעבדו את ה׳ ברוח ובאמת וביפיה של הקדושה, אסיפתם תהיה לשווא. ה׳ הכריז בנוגע לאנשים כאלה: “העם הזה בשפתיו כבדוני וליבו ריחק ממני. ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה.׳׳ (מתי ט״ו 8, 9 בציטוט מישעיה כ״ט 3). מי שעובד את ה׳ חייב להשתחוות לפניו: “אולם תבוא שעה, ועתה היא, שעובדי האל האמיתיים ישתחוו לאב ברוח ובאמת, כי עובדי אל כאלה מחפש לו האב.” (יוחנן ד׳ 23). PK 26.1

״ויהוה, בהיכל קודשו: הס מפניו, כל הארץ.׳׳ (חבקוק ב׳ 20). PK 26.2